<h1>פירוש רבינו חננאל ב"ר שמואל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית וגו'. נקנית לבעלה. בשלש דרכים בכסף או בשטר או בביאה. פירוש בכסף, יליף לה בג"ש, דכתיב גבי אשה יקח איש אשה, ואין קיחה אלא בכסף וכן הוא אומר גבי שדה עפרון דכתיב [בראשית כ"ג] כסף השדה קח ממני, ומה קיחה האמורה גבי שדה עפרון היא בכסף אף קיחה האמורה גבי אשה היא בכסף. ונותן לה הכסף בפני עדים ואומר לה בפניהם הרי את מקודשת לי. והאי דבעינן שני עדים, משום דכתיב [דברים י"ט] על פי שני(ם) עדים יקום דבר, וזו היום פנויה והבא עליה הוא בלאו משום לא תהיה קדשה [שם כ"ג] ולמחר כשתהיה אשת איש הבא עליה הוא חייב מיתת ב"ד, ואי אפשר שיהיה דבר זה בלא עדים שיעידו שהיא אשת איש. והדרך השניה שמתקדשת בו הוא בשטר, ויליף לה בהקש מגירושין דכתיב גבי אשה [שם כ"ד] ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ומה יציאתה בשטר דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אף הויתה (בשטר) לאיש אחר בשטר, שכותב לה על הנייר ואע"פ שאינו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי, ונותן לה השטר בפני עדים ותהיה מקודשת לו. והדרך השלישי שמתקדשת בביאה, דכתיב בתשלום פסוק כי יקח איש אשה ובעלה, וכאילו כך פירושו כי יקח איש אשה בכסף או בביאה. ואומר לה קודם שיבא עליה בפני עדים הרי את מקודשת לי בביאה זו, ונכנס הוא והיא ומתייחדין, והעדים מבחוץ עומדים. ונקנית לו בביאה זו. ואע"ג דהאי דאמר קרא כי יקח איש אשה הנראה לנו מפשוטו שרצה להשמיענו מה הוא דין מי שנשא אשה ולא מצאה חן בעיניו שיש (שאין) לו רשות להניחה ולהוציאה מביתו בעשיית כך וכך ותהיה מגורשת ממנו ואם ישא אותה אחר אין לו רשות להחזירה. זה הוא ודאי פשטיה דקרא, והאי דקאמרי רבנן דלמדנו מקיחה שהיא בכסף ובשטר ומובעלה שהיא בביאה. לפי דרכינו למדנו דבר זה [שאינו] אלא הכל דברי קבלה שנקנית בכסף ובשטר ובביאה. בכסף בגזירה שוה, דהכי אמרינן [פסחים ס"ו ע"א] אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן למדה מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני. והיא אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם. ולמדוה בשטר בהקש, שהוא נמי אחת מי"ג מדות. ובעלה הוא כמשמעו והכל דברי קבלה הן כמו שאמרנו. הלא תראה דר' יוחנן יליף ליה [ט' ע"ב] מקרא אחרינא, דכתיב גבי אברהם אבינו [בראשית כ'] והיא בעולת בעל, ואמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן וכי כעורה זו ששנה ר' ובעלה מלמד שנקנית בביאה, ואמר לו ר' יוחנן אי מהאי קרא דכי יקח איש אשה ילפינן הוה אמינא עד דקדיש והדר בעיל. דהכי כתיב כי יקח כלומר דקדיש בכסף ואחר כך בעיל דכתיב ובעלה. וא"ל רשב"ל אם מזה אתה חושש אין כאן בית מיחוש משום דלא יכילנא למימר דאין אשה נקנית לבעלה אלא אם יקדש ויבעול משום דכתיב בקרא בפירוש [דברים כ"ב] כי תהיה נערה מאורסה לאיש, דמשמע קידשה ולא בא עליה. ולפיכך קרי לה מאורסה בשביל שלא בא עליה. וא"ת האי דקאמר קרא מאורסה בשלא קדשה היכי מצית למימר הכי וקרא קאמר [שם] והוצאת את שניהם וסקלתם ואי לא קדשה בת סקילה היא. מזה שמענו דהואיל וזה מביא ראיה מהאי קרא וזה מהאי קרא, ש"מ שהדבר מפי השמועה הוא וקרא אסמכתא בעלמא.
והאי דקתני לדרך פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה, מצינו המקרא שהוא משליך לשון זה על שניהם, בדוכתא קאמר ליה בלשון זכר דכתיב [דברים כ"ח] בדרך אחד יצאו אליך ואיש דרכו לצאת למלחמה ואין דרכה של אשה לצאת למלחמה, ובדוכתא אחרינא קאמר ליה בלשון נקבה דכתיב [שמות י"ח] והודע[ת] להם את הדרך ילכו בה ותורה לשון נקבה דכתיב [תהלים י"ח] תורת ד' תמימה. ואמרינן נמי בגמרא דהאי דקתני במתניתין דקידושין דרכין ולא קאמר דרכים וכן נמי במתניתין דמסכת זבים דרכין ולא קתני דרכים, משום שכל מקום שיש בו מחלוקת קרי דרכין ומתניתין דקידושין יש בה מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל בכסף. וכן נמי מתניתין דמסכת זבין יש בה מחלוקת בין ת"ק לר"ע וכן נמי מתניתין דמסכת ביכורים בפ"ב [מ"ו] גבי אתרוג שוה לאילן בשלש דרכין, כוי יש בו דרכין שוה לחיה שהיא מחלוקת ר' אליעזר ורבן גמליאל.
ואחר שהודיענו התנא הדרכים שנקנית בהם האשה לאיש ונעשית אשת איש חזר נמי וזכר הדרכים שבהם יסתלק רשות הבעל מעליה ותהיה פנויה. ואע"פ שהן ברורים וידועים מפשטיה דקרא הזכירם, בשביל שדבר תחלה בקידושין שבהם האשה נקנית לאיש שאינם מבוארים במקרא, זכר נמי הדרכים שבהם יסור קנין הבעל ממנה. ולפיכך קאמר וקונה את עצמה, פירוש קונה עצמה כדי שתהיה ברשות עצמה ותנשא לכל מי שתרצה ותחפוץ. בגט. כדמפרש לה בסיפא דמתניתין. וקאמר וקונה את עצמה בגט, פירוש לשיגיע הגט לידה או לרשותה או ליד שלוחה, דכתיב [דברים כ"ד] וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. והואיל ויד נאמרה נמי במקרא על המקום, דכתיב [שם כ"ג] ויד תהיה [לך] מחוץ למחנה, ועל יד הירדן [במדבר י"ג], ויקח את כל ארצו מידו [שם כ"א] דהיינו רשותו, לפיכך אמרינן נמי דהאי דקאמר ונתן בידה בין שיתן אותו בידה או ברשותה, הואיל ויד נאמרה על ידו של אדם ועל רשותו. כך למדו מפי השמועה [ב"מ נ"ו ע"ב] בפירושו של מקרא זה, כמו שלמדו [להלן מ"א ע"א] ששלוחו של אדם כמותו ואסמכינהו לקרא ואמרי [דברים כ"ד] ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה בה"א מלמד שהאשה עושה שליח. וכבר פרישנא לה פירוש מרווח בתחלת פירוש מסכת גטין דפרישנא לה משום דלא פריש לה נמי הרב רבי יהונתן ז"ל. וקונה נמי האשה עצמה במיתת בעלה, ואינה צריכה דבר אחר. והתנא זכר בתחלה כלל ואמר האשה נקנית לאיש בג' דרכים וקונה עצמה בשני דרכים, וקא מהדר ומפרש תחילה כללא קמא וחזר ומפרש אחר כך כללא בתרא וקאמר וקונה את עצמה בגט. וכשפירש כללא קמא וקאמר בכסף זכר חלוקת בית שמאי ובית הילל בכסף.
וקאמר בכסף ב"ש אומ'. פירוש דינר של כסף ששמיניתו כסף טהור והשאר נחושת, דכל כסף האמור בתורה הוא כסף טהור מזוקק וכסף האמור בדברי חכמים הוא כסף מעורב בנחושת, דהכי אמרינן בגמרא [י"א ע"ב] כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. והדינר הוא רביע הסלע. ומשקל הדינר הוא משקל דינר זהב של ערביים. ושקלינן וטרינן בגמרא [י"א ע"א], ואסקה רבא ואמר דטעמייהו דבית שמאי דקאמרי בדינר הוא דהויא מקודשת אבל בפרוטה לא הויא מקודשת משום שלא יהו בנות ישראל כהפקר להיקנות בדבר מועט דהיינו בפרוטה. אלא בין לבית שמאי בין לבית הלל מדאורייתא מתקדשת בפרוטה. אלא בית הלל לא חיישי למאי דקאמרי בית שמאי שלא יהיו כהפקר. ואי קשיא לך היכי קאמרי בית שמאי דמתקני רבנן לבנות ישראל דלא מקדשי בפרוטה שלא יהו כהפקר ומבטלי קידושי תורה ושרו אשת איש לעלמא. קושיא זו מקשינן לה בגמרא בכמה דוכתי [יבמות צ"ו ע"ב, כתובות ג' ע"א, ב"ב מ"ח ע"ב, גיטין ל"ג ע"א], ואמרינן ומי איכא דמדאורייתא הוו קידושי ואתו רבנן ואמרי דלא הוו קידושי, ומפרקינן אין כל דקדיש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה. תוב אקשינן ואמרינן תינח דקדיש בכספא דקדיש בביאה מאי איכא למימר, ומפרקינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. והכין פירושא דכל דקדיש אדעתא דרבנן מקדש, כלומר כל שהוא מקדש אשה בין שהוא מקדש אשה בכסף או בביאתו עליה דעתו בעת הקידושין שיהו אלו הקידושין ברצון חכמים ואם לא יהיו כרצון חכמים אינם קידושין. נמצאו הקידושין שלו כאילו הן בתנאי. ולפיכך תקנו שיאמר המקדש בעת שהוא מקדש [שהוא מקדש] כתורה וכהלכה. פירוש כהלכה שיהו [עוד] כרצון חכמים (עוד) ולפום הכי אמרי ב"ש שאם יקדש בפחות מדינר אין הקידושין כהלכה, שאין זה רצון חכמים (הוא) שיהו כהפקר שמתקדשין בדבר מועט. וב"ה סברי הואיל ולא הקפידה האשה בכך ולא גילתה דעתה שאינה רוצה להתקדש בפרוטה שהן קידושי תורה לא חיישינן אנן להכי, וכרצון חכמים קידש. אבל שאינו כרצון חכמים מודו נמי ביה ב"ה דלא הוו קידושי, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, כגון המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא שאין חוששין לקידושין [פסחים ז' ע"א], ששעה ששית החמץ מותר באכילה מן התורה ואף החיטין האלו שנפלו עליהם המים מותרין הן מן התורה אפילו בפסח מפני שלא הגיעו להתבקע, אעפ"כ הואיל ואסרו חכמים אותן החטים בהנאה אפילו בשעה ששית שאסורה מדרבנן, ואם קידש בהן אשה אינן כרצון חכמים ואין חוששין לקידושיו.
ומפרש תנא דמתניתין להאי פרוטה דקאמרי בית הלל ואמר אין זו הפרוטה פירושה כל שהו, אלא [יש] לה משקל ידוע והיא של נחושת והיא חלק אחד משמנה חלקים של דמי איסר האיטלקי שהוא של כסף, לפי ששמונה פרוטות נחושת הם דמי אותו איסר של כסף, ואיסר האיטלקי משקלו ארבע שעורות של כסף. נמצא דמי פרוטה של נחושת חצי שעורה של כסף נקי. ולפי שיש שם מטבע אחר מעורב, שמיניתו כסף והשאר נחושת, ונקרא איסר משום שהכסף המעורב בו משקלו ארבע שעורות, ונקרא שתים ושלשים שעורה. משום הכי איצטריך לפרש במתניתין ולומר איטלקי כלומר איסר במקום פלוני שהוא כסף לבדו. נמצא לפי מה שפירשנו שהאיסר יקרא בו המטבע של כסף הנקי שאין בו שום תערובת נחושת ומשקלו ארבע איסר על שם כסף המעורב בו, ואע"פ שיש במשקליו הוא וכסף המעורב בו שעורות, והוא איסר האיטלקי. ויקרא בו המטבע המעורב בכסף ומנחושת, אע"פ שמשקלו ל"ב שעורה, על שם ד' שעורות כסף נקי המעורבין בו שהן שמיניתו. וכן נמי הפרוטה נקראת על מטבע של נחושת בין שיש באותו מטבע חצי שעורה של כסף בין שאין באותו מטבע של נחושת כסף, אלא הואיל ואותו מטבע שווה חצי (פרוטה) [שעורה] של כסף נקי פרוטה מיקרי. כמו שיש עכשיו מצוי בדמשק ובמקומות אחרים, פרוטות של נחושת (צורפין בהן כסף וזהב) ואין בהן כסף כלל. ויש נמי במצרים ובמקומות אחרים כסף ונחושת מעורבין זה בזה, ויש באותו כסף המעורב שליש מכסף נקי, ואם יקדש אדם מכסף זה המעורב ויהי משקל אותו כסף שעורה ומחצה תהיה מקודשת, שמשקל שעורה ומחצה שווה חצי שעורה של כסף נקי. זה הוא הדבר הנראה מן החשבון כפי מה שפירשנו ונאמר בברייתא [י"ב ע"א] שתחלתה שש מעה כסף דינר. ופירשו הגאונים הפרוטה הנאמר בה שהיא חצי שעורה של כסף נקי. ואעפ"כ אין ראוי לאדם לקדש בחתיכה שמשקלה כזה השיעור, לפי שאין רוב בני אדם לוקחין אותה מרוב קטנותה אע"פ שהם יודעים שאין בה דופי, והואיל והדבר כן נמצאת כאילו בטילה. ואע"פ שאם הם חתיכות הרבה שיוכל אדם להתיך אותם ולהוציא מהם כסף שבתוכם, הואיל ואינם עכשיו הולכים אחד אחד אין ראוי לקדש בדבר שהוא כזה לכתחילה.
וקונה את עצמה בגט. כבר פרשינן ליה לעיל ברישא דמתניתין. והיבמה נקנית בביאה. פירוש נקנית ליבם בביאתו עליה. ואם ירצה אחרי כן לגרשה צריך לתת לה גט כדין כל גרושה שמגרש אותה בעלה, ואינה צריכה חליצה. אבל אם קידש אדם יבמתו בשטר או בכסף אין דבר זה מועיל מן התורה גבי יבמה שנקראת בהם אשתו שיוכל אחר כך להתירה בגט, אלא עדיין היא צריכה ייבום או חליצה, משום דכתיב [דברים כ"ב] ביבמה ויבמה, ולמדו מפי השמועה בפירושה [י"ד ע"א] דביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה. נמצאת היבמה אין זיקתה ביבם, אלא שלא תוכל להנשא לאחר עד שיפטור אותה בחליצה, או ייבם אותה ותהיה כאשתו ואחר כך יוכל לגרשה בגט, כדאמר קרא [שם כ"ה] לא תהיה אשת המת [וכו']. והאי דקאמר ביבמות [נ' ע"א] דמאמר קונה ביבמה, ופי' מאמר שנתן לה אחד מן האחין כסף או שטר דקאמרינן דקנה אותה בזה, לא אמרו זה משום שהוא קונה בזה המאמר מן התורה אלא קנאה מדרבנן הואיל ושמעו העם שפלוני קידש יבמתו ואם יש לזה שנתן לה מאמר אח נפסלה על אותו האח ואין יכול אחר כך ליבמה מאחר שנתן לה אחיו זה המאמר. אבל לא קנה אותה זה האח קנין גמור ונפטרה מן החליצה, כמו אדם שמקדש אשתו בכסף או בשטר, שקנאה קנין גמור. וכמו שאמר התנא ברישא דמתניתין גבי אשה שאינה יבמה במה נקנית לאיש ובמה קונה עצמה ויסור רשותו מעליה. כמו כן נמי אמר גבי יבמה שהיא נקנית ליבמה בביאה, דכתיב ויבמה, וקונה עצמה להיות ברשותה להנשא לכל מי שתרצה בחליצה מאחיו של מת כדכתיב [דברים כ"ה] וחלצה נעלו וכתיב [שם] ונקרא שמו בישראל. וקא מפרשי ליה רבנן [י"ד ע"א] להאי קרא וקאמרי דהכי קאמר כיון שחלצה לאחי המת נעלו הותרה לכל ישראל. וכן נמי נקנית לעצמה במיתת היבם. ודבר זה יבא בקל וחומר מאשת איש, ומה אשת איש שהיא בחנק משום שהיתה אסורה בחיי בעלה על כל העולם, אעפ"כ מיתת הבעל שלה התירה לכל העולם, היבמה שהיא זקוקה לאחי המת ואינה אסורה על שאר העולם אלא בלאו דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לא כל שכן שתהיה מיתת היבם מתירה לכל העולם.
<h2>דף ב:</h2>
גמרא. וניתני האיש קונה. פירוש למה לא אמר התנא בזו המשנה האיש קונה את האשה בשלש דרכים, כמו שאמר בפ"ב האיש מקדש בו ובשלוחו. והואיל ולא אמר הכי אינו אלא משום טעמא, ומהו האי טעמא. ומהדר תלמודא ואמר אי תנא בהאי פירקא האיש קונה היו בני אדם טועין בזה הלשון ואומרין שמשמעותו שיוכל האיש לקנות את האשה בעל כרחה, והיה חושב שהקדושין כמו הגירושין דכתיב ויצאה מביתו והיתה. וכמו שאנו מקישין הויה ליציאה שתהיה בשטר כמו כן נמי מקשינן הויה ליציאה ואומרין מה יציאה בעל כרחה, דהכי כתיב וכתב לה משמע בעל כרחה, כמו כן נמי הויה בעל כרחה, ויוכל לקדש אותה בעל כרחה, ואם ישליך הקידושין לתוך חצירה או חיקה אע"ג דאמרה לאו תהיה מקודשת. ומשום זה קאמר האשה נקנית ולא קאמר האיש קונה לאשמועינן דמדעתה הוא דניקנית אבל בעל כרחה לא. דהתם גבי (קידושין) [גירושין] היא אשתו וקנינו, לפיכך מצי לאפוקה בעל כרחה, אבל זו היא לעצמה ולא תנשא אלא למי שהיא רוצה. ושאיל תלמודא ואמר הואיל ודעתו של זה המחבר, דהיינו רבינו הקדוש, לדבר בקיצור ואינו רוצה להאריך, ומשום שהוא מקצר אצטריך ר' חייא ור' אושעיא לחבר אחר כך התוספתא לפרש בה דברים הנאמרין במשנה ולא נתפרשו, כמו שאמר גבי קרית שמע [ברכות ב' ע"ב] וסימן לדבר צאת הכוכבים, או דברים שלא נאמרו במשנה כמו רשויות שבת שהיו בימיו ידועים ולא הוצרך לזכור אותם ולהאריך בהם חיבורו אלא קאמר [שבת ב' ע"א] יציאות השבת וגו', ר' חייא חיבר אותם וקאמר [תוספתא שם רפ"א] ארבע רשויות לשבת וגו'. אם כן למה האריך הנה ואמר מנינא, דהיינו בשלש דרכים והדר אחר כך פריש למנינא וקאמר בכסף ובשטר ובביאה, לא היה צריך לומר מנינא אלא היה (אומר) [לו לומר] האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה ואני יודע מזה שהם שלשה. ומדלא אמר הכי אלא קתני מנינא והדר פריש ליה לא אמר זה אלא לאגמורינן טעמא ולמימר לן דבשלשה דרכים אלו בלבד מיקדשא איתתא ולא בדרך אחרת.
ועכשיו אני שואל מה היא אותה הדרך הרביעית שהיה עולה בדעתי שהאשה מתקדשת בה עד שהוצרך לומר בשלש בלבד ולא יותר. ומהדר תלמודא ואמר למעוטי חליפין. פירוש זו היא הדרך הרביעית שמיעטה, וחשש שלא נטעה בה ונחשוב שהאשה מתקדשת בה. ולפיכך קאמר שלש ותו לא. והיא החליפין שאנו מוציאין אותו שקונה גבי שדה, ונקרא חליפין על שם שהוא מחליף דבר בדבר ואע"פ שאינו (זוכר) [מזכיר] שום דמים אלא אומר לו מכור לי זו השדה בזה החפץ ואינו זוכר לשדה דמים ולא לחפץ דמים (גליון. ד"מ שמכרתה לי בכך וכך). ומעת שימשוך בעל השדה אותו החפץ יקנה בעל החפץ אותה שדה. וכן הדין אם יחליף חפץ בחפץ. ולמדנו [ב"מ מ"ז ע"א] דבר זה ממעשה שאירע לבועז וגואל דכתיב [רות ד'] וזאת לפנים בישראל, כלומר דבר זה היה ידוע בישראל מימים קדמונים, על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו, כלומר לכל מי שיגאל שדה מחבירו וירצה שיתקיים אותו המעשה ישלוף האיש האחד הנעל שברגלו שהוא כלי, ויתן אותו לרעהו, יתקיים המעשה ויקנה אותו האיש ששלף נעלו ונתנו לבעל החפץ או בעל אותה שדה אותו חפץ או אותה שדה. ואמר אחר כך ויאמר הגואל אל בועז קנה לך וישלוף נעלו, כלומר וישלוף בועז נעלו ויתן אותו לגואל ויקנה ממנו השדה וכל מה שהיה לאלימלך. נמצא עכשיו שהשדה נקנית בחליפין, דהיינו בכלי והדומה לו כגון בגד שיש בו ג' אצבעות על ג' אצבעות שהוא כלי, ופחות מג' אצבעות אינו קרוי כלי, דאינו ראוי לא לעניים ולא לעשירים ואינו מקבל טומאה [שבת כ"ו ע"ב]. ולפיכך קונין בסודר ואע"פ שחוזר המקנה ולוקח אותו, מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה [להלן ו' ע"ב]. וכבר אמרינן לעיל שלמדנו שהאשה מתקדשת (בשטר) [בכסף]. וילפינן דבר זה משדה עפרון בגזירה שוה מקיחה קיחה, כדפרש' במתניתין וחשש התנא שלא נאמר הואיל ואנו למדים מן השדה שהאשה מתקדשת בכסף שכן נמי נלמוד מן השדה, ונאמר כמו שהשדה נקנית בחליפין, כמו כן האשה שלמדה מן השדה תיקנה לבעלה בחליפין. לפיכך קאמר לן תנא שלש דרכים בלבד נקנית בהן ולא בחליפין. ומקשי תלמודא ואמר הכי נמי אמאי קאמר תנא דאשה לא מיקניא בחליפין, והלא יוכל אדם לומר כמו שלמדנו משדה עפרון שהאשה נקנית בכסף כמו שהשדה נקנית בכסף, כמו כן נמי נלמוד מן השדה שהיא מיקניא בחליפין. והלא יוכל אדם לומר בחליפין. ודון מינה ומינה, כלומר נלמוד ממנה בגזירה שוה שהיא קיחה קיחה כל דין שיש בה לענין קנייה. ומפרקינן ואמרינן האי דלא ילפינן משדה דנקנית אשה בחליפין, משום שקבלה היא בידינו שהכלי שקונין בו ומחליפין אותו בזולתו אע"פ שאין אותו כלי שוה פרוטה. ועוד שקבלה בידינו שאין האשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה, דירדה תורה לסוף דעת האשה שאין מקנה עצמה בפחות מהכי, משום דגנאי הוא לה. ולפיכך אמרינן המתקדשת בו צריך שיהא בו פרוטה, וכמו שאין מתקדשת בכסף אלא אם יהיה בו פרוטה, כמו כן נמי אם מקדשה בכלי צריכין אנו שיהו דמיו פרוטה. ואם נאמר שאשה מתקדשת בחליפין נמצאת מתקדשת בפחות משוה פרוטה, דקונין בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה כדאמרינן. והואיל וכן הוא הדבר בטיל ליה תורת חליפין גבי אשה ואפילו אותו כלי שוה דינר אי יהביה ניהלה בתורת חליפין לא מיקדשא.
<h2>דף ג:</h2>
מנינא דסיפא וגו'. פירוש תוב שיילינן ואמרינן מנינא דקאמר תנא בסיפא דמתניתין וקונה את עצמה בב' דרכים וחזר ואמר וקונה את עצמה בגט וגו', היה לו לומר וקונה עצמה בגט וגו' ואינו צריך לומר בשתי דרכים ולא אמר ליה אלא למעוטי דרך אחרת שאינה קונה עצמה בה. ומהי אותה הדרך השלישית שאינה קונה עצמה בה. ומהדר תלמודא ואמר הדרך הג' שמיעט היא חליצה, שאם יחלוץ הבעל לאשתו לא סר קנינו ממנה, דאין מועיל החליצה אלא במי שמת אחיו, כדאמר קרא. וחשש התנא שלא נלמוד אשת איש מיבמה בקל וחומר ונתירה בחליצה ונאמר ומה יבמה שאינה יוצאה בגט, כלומר אם יכתוב לה היבם גט קודם שיכנוס אותה ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה, כדאמר קרא וחלצה. אשת איש שהיא ניתרת בגט, כדכתיב וכתב לה ספר וגו' ושלחה, אינו דין שתצא נמי בחליצה, ויהיה הבעל הרשות בידו אם ירצה שיכתוב לאשתו גט או יחלוץ. לפיכך השמיענו דלא ילפינן זה בקל וחומר. ומקשי תלמודא ואמר ואימא הכי נמי. פירוש למה לא נלמוד הקל וחומר ומהו הדבר שמונע אותו מללמוד בו, ונתירה בחליצה. ומפרק תלמודא ואמר משום דאמר קרא ספר כריתות, ולמדו מפי השמועה דהאי דאמר כריתות משמע שספר שמשמעו דבר הכורת בינו לבינה, הוא המועיל בה וכורת הקנין שביניהם. והוא דקרינא ביה אחר כך ושלחה. אבל אין דבר אחר כורת בינו לבינה. ומשום הכי יצאה חליצה ואע"פ שהיא באה בקל וחומר.
פיסקא בכסף וגו'. ושיילינן מנא לן. פירוש קרא לא אמר אלא כי יקח איש בלבד. ולא אמר כסף, מנא ליה לתנא דהאי קיחה היא בכסף. ומהדר רב יהודה ואמר אמר קרא. פירוש גבי אמה עבריה היוצאה מרשות האדון שלה בסימני נערות, דהיינו שתי שערות אחר שתים עשרה שנה ויום אחד. ויצאה חנם אין כסף. פירוש ואם שלש אלה לא יעשה לה, פירוש לא פדאה אביה או לא יעדה האדון לעצמו או לא יעדה לבנו, ושלמו לה י"ב שנה ויום אחד עם הבאת שתי שערות. תצא מרשות האדון ואין צריך האב ליתן כסף לפדותה בו. ודייקינן בגמרא ואמרינן, מדהוה ליה לקרא למימר ויצאה חנם בלבד, ואני הייתי יודע מזו שהוא בלא כסף, ואמאי אצטריך למימר כסף, קרא יתירא הוא למדרש מיניה מיעוטא ונאמר אין כסף לאדון זה מאחר שיצאה מן הקטנות ונכנסה לנערות, אבל אביה שהיא חוזרת אליו יש לו ליקח בה כסף אחר ממי שבא ליקח אותה להיות לו לאשה. וזה הכסף הוא כסף קידושיה שנותן אותם לאביה בה ואומר לו בתך מקודשת לי. ומעת שיגיע הכסף ליד אביה תהיה מקודשת. ותנא מייתי לה מהכא. פירוש רב יהודה למד אותה משמא דרב מאמה עבריה. ואחד מן התנאים למד אותה מרבו בגזירה שוה מקיחה קיחה, כדפרשינן לה במתני'.
<h2>דף ד:</h2>
פיסקא. בביאה וגו'. ושאיל תלמודא ואמר מנא לן וגו'. פירוש מניין לנו שהאשה נקנית לבעל בביאתו עליה. ומהדר תלמודא ואמר, מהאי קרא ילפינן ליה דכתיב ובעלה, דקרא יתירא הוא, ולא היה צריך קרא למיכתביה, דכולי עלמא ידעי דקיחת אשה לביאה היא, אלא דאיצטריך למיכתביה לאשמועינן שכשם שהאשה ניקנית לבעלה בכסף, כדכתיב ברישא דקרא כי יקח איש, כמו כן נמי נקנית לבעלה בביאה ראשונה, דכתיב ובעלה.
<h2>דף ה.</h2>
פיסקא. בשטר. ושאיל תלמודא ואמר מנא לן. ומהדרינן דכתיב וגו'. מפורש במשנה. ירושלמי, הדא דתימר וגו'. פירוש זו המשנה שאמרה שאשה מתקדשת בשטר אינה עונה אלא על השטר שאין דמי הנייר שלו פרוטה. ולפיכך צריך לכתוב בו הרי את מקודשת לי. שנמצא מקדשה בשטר. אבל אם שוה הנייר שלו פרוטה אינו צריך לכתוב בו הרי את מקודשת לי. אלא מקדשה בנייר ודיו. דאין הפרש בין כסף לשוה כסף. והכי קאמרינן במתניתין בכסף ובשוה כסף.
<h2>דף ה:</h2>
ת"ר כיצד בכסף. פירוש כיצד האשה מתקדשת בכסף נתן לה כסף. פירוש פרוטה, שהיא אחד משמונה באיסר וגו', כדפרשינן לה במתניתין. או שוה כסף. פירוש וכן נמי אם קידשה בדבר שהוא שוה פרוטה. ואמר לה. פירוש באחד משלש לשונות הללו. הרי את מקודשת לי. דהוא לישנא דתקינו רבנן, כדאמרינן בגמרא ברישיה דהאי פירקא [ב' ע"ב] מאי לישנא דקידושי דאסיר לה אכולי עלמא כהקדש, ומה הקדש אינו מותר אלא לבעליו כך נמי זו האשה אינה מותרת אלא לבעלה. זה הוא הלשון האחד. הלשון השני, אם אמר לה הרי את מאורסת לי, דהוא לישנא דאורייתא, דכתיב [דברים כ"ב] מאורסה לאיש. והלשון השלישי, אם אמר לה הרי את לי לאינתו, דהוא נמי לישנא דאורייתא, כדכתיב [שם כ"ד] כי יקח איש אשה וגו'. הרי (את) [זו] מקודשת. אבל היא שנתנה לו. פירוש אם נתנה לו הכסף ואמרה לו אחד משלש לשונות הריני מקודשת לך או הרי אני מאורסת לך או הריני לך לאינתו, אינה מקודשת, משום דבעינן כי יקח איש אשה וליכא. וכן אם נתנה היא הכסף אע"פ שאמר הוא לה בעת שלקח ממנה הרי את מקודשת לי וגו', אינה מקודשת, הואיל ולא נתן הוא הכסף. שדרך הקונה דבר שיתן הוא הכסף, וזו לא הגיע לה ממנו הנאה. ואם נתן הוא ואמרה היא, הואיל ונתן הוא הכסף איכא למימר קנאה, ואיכא למימר הואיל ולא אמר הוא מלה אלא היא אמרה מראים הדברים שאינו הוא הלוקח אותה אלא היא הנותנת עצמה לו. ולפיכך אמרינן עלה בגמרא נתן הוא ואמרה היא מספקא ליה וחיישינן מדרבנן. פירוש שאם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם דשמא לא היו הראשונים קידושין וחלו קידושי שני. או שמא של ראשון היו קידושין ושל שני אינן קידושין. אמר שמואל וגו'. פירוש בענין הקידושין, אם נתן לה הכסף וגו' כדפרשי'. הריני אישיך וגו'. אין כאן בית מיחוש. פי' אין אנו חוששין בזה הענין דכתיב כי יקח איש אשה ולא שיקיח עצמו לה. וכן בגירושין. פי' בענין הגירושין. ואם כתב לה אחד מג' לשונות הללו הרי זו מגורשת. שמשמע לשונות הללו שהוא המשלח אותה כדכתיב [שם] ושלחה מביתו. אבל אם כתב לה איני אישיך וגו' אין כאן בית מיחוש. פירוש אין חוששין לזה הגט, ואינו גט, שלשונות הללו אין משמען ששלחה, אלא ששלח עצמו ממנה.
<h2>דף ו.</h2>
תנן התם. משנה בפרק ד' [מע"ש מ"ז], ותחלתה הפודה מעשר שני ולא קרא שם, פירוש לא אמר בפיו זה פדיון מעשר שני. ר' יוסי אומר דיו, דה"ק קרא [דברים י"ד] ונתתה בכסף, והנה נתן כסף פדיונו. ר' יהודה אומר צריך לפרש בפיו בעת הפדייה ולומר זה פדיון מעשר שני, ואחר כך יצא המעשר לחולין.
היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה. פירוש היה הבעל מדבר עם האשה בענין הגירושין או דבר עם האשה בענין הקידושין, ונתן לה הגט או נתן לה הקידושין אחר כך ולא פירש בפיו ואמר לה הרי זה גיטיך בעת שנתן לה הגט או הרי את מקודשת לי בעת שנתן לה הכסף. ר' יוסי אומר הואיל ודבר עמה בענין זה דיו, הואיל ולא הלך מן המקום שהיה מדבר עמה בענין הגט או הקידושין, אלא אחר שהשלים דבריו נתן לה הגט או הקידושין. והיינו דאמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין. ר' יהודה אומר צריך הבעל בעת שיתן לה הגט או הקידושין שיפרש ויאמר לה הרי זה גיטיך או הרי את מקודשת. אמר רב הונא אמר שמואל וגו'. פירוש היו עסוקין בדיבור עסקי הקידושין או הגירושין עד שעת נתינה.
<h2>דף ו:</h2>
אמר אביי וגו'. פירוש דאמר לה התקדשי לי במלוה שהלויתיך, אינה מקודשת. משום דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון, כדאמרינן לעיל [ג' ע"א], דהיינו יהיב לה מידי בשעת הקידושין, והאי לא יהיב לה מידי משום דלמלוה להוצאה ניתנה והן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו. אבל אם קידשה בהנאת מלוה, כדמפרש תלמודא ואזיל היכי דמי הנאת מלוה כגון דארוח לה זימנא וגו'. מפרש הרב רבינו יצחק אלפאסי ז"ל ואמר כגון דמטא זימניה וגו', והכי קא פריש תלמידו רבינו יוסף הלוי ז"ל ואמר, אבל אם קידשה בהנאת מלוה, כגון דארוח לה זימנא, שהיה לו אצלה מלוה, והגיע זמנה לפרעה לו, ואמר לה הריני מרויחך עדיין עד יום פלוני, ובההיא הנאה דמרויחנא ליך תתקדשי לי, הרי זו מקודשת, וקאמר ז"ל ואי קשיא לך השתא כי קא מחיל לה על עיקר המלוה לגמרי לא הויא מקודשת וכי קא מרוח זימנא בלחוד ולא קא מחיל לה מעיקר המלוה מידי הויא מקודשת. לא תיקשי לך, דכי מחיל לה על עיקר המלוה היינו טעמא דלא הויא מקודשת משום דכי מקדש לה במאי דליתיה בעיניה מקדש, כדקיימא לן [מ"ז ע"א] מלוה להוצאה ניתנה. הילכך הוי ליה כמאן דקידשה בלא מידי. ומשום הכי לא הוו קידושי. אבל כי מרוח לה זימנא היינו טעמא דהוו קידושי משום דכי מקדש לה בההיא הנאה הוא דמקדש לה ולא בעיקר המלוה, וההיא הנאה הא איתה, דהא איהו הוא דעבד ניהלה השתא, דמחמתיה הוא דמטיא לה בההיא שעתא גבה דארווח דהיא (עדיין) [עידן] קידושי. הילכך הוי ליה כמאן דיהיב לה ההיא שעתא מידי דמתהניא ביה מיניה וקידשה ביה, דהוו קידושי. ודוקא היכא דהוה (אית) ליה גבה מלוה מעיקרא וקא מרווח לה השתא בזמן. אבל אם השתא הוא דקא מוזיף לה ואמר לה בההיא הנאה דקא מוזיפנא ליך ומרווחנא עליך מתקדשת לי, הא ודאי לא הוו קידושי. מאי טעמא, דכיון דקא מתני עלה בעיקר ההלואה הויא לה רבית קצוצה דאסירא מדאורייתא, דהא אפילו דיבור בעלמא אסור ברבית [ב"מ ע"ה ע"ב], כדכתיב [דברים כ"ג] כל דבר אשר ישך. וכל שכן הכא דלאו דבור הוא אלא הקנאת אשה. ואם תאמר אי הכי אפילו היכא דקדימא לה מלוה וקא מרווח לה השתא בזמן אע"פ דלאו רבית קצוצה היא, דהא לא אתני עלה מעיקרא בהכי, מכל מקום נהוי כאבק רבית דאסיר מדרבנן. שתי תשובות יש בשאלה זו. חדא דכי אמרינן היכא דקידשה בדבר שהוא רבית לא הוו קידושי, הני מילי ברבית קצוצה שהיא מן התורה ויוצאה בדיינין [ב"מ ס"א ע"ב], דלמיפק מיניה ההוא רבית קאי, אשתכח דלא קנה ולא מידי, דקניית אשה בכאן היא הרבית, והוא שמוציאין אותו ממנו. הילכך לא קנה לה מעיקרא, דהא דיניה דהאי רבית דאפילו מטא זימניה מפקי ליה מיניה. אבל אבק רבית, כיון דקיימא לן [שם] דאין מוציאין אותו בדיינין, משום הכי קני לה לההיא איתתא, דהא דיניה דהאי רבית דהיכא דמטא לידיה דמלוה לא מפקינן ליה מיניה, אלמא אית ליה קנין בגויה. ואע"ג דבאיסורא הוא קידושיה קידושי נינהו, דהא מכל מקום אית ליה קנין בגויה. ועוד דכי האי גונא אפילו אבק רבית נמי ליתיה, דאיכא למימר דכי גזור רבנן אבק רבית, הני מילי בממון, אבל בדיבור ומאי דדמי ליה כגון קניית אשה בכי הא לא גזור רבנן אלא אוקמוה אדאורייתא דלא אסיר אלא רבית דאתני בה מעיקרא דמלוה שהיא רבית קצוצה כדתנן [שם ס' ע"ב] איזהו נשך וגו' אבל רבית דלא אתני עלה ביה מעיקרא בכי הא מילתא לא גזור רבנן. ומשום הכי הוו קידושיה הכא קידושין, דהא לבתר דקדיש לה הוא דארווח לה זימנא ואמר לה תהא לי מקודשת. ודיקא נמי מדאמרינן ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, אלמא איהו גופיה לאו רבית הוא, אלא הערמת רבית בלחוד הוא דחיישינן בה במילתא, דאיכא למיחש דילמא מעיקרא אדעתא דהכי הוא דאוזפה, ומשום דידע דרבית ניהו הערים ולא אתני עלה בהכי אלא לאחר זמן. עד כאן דבריו זצק"ל. רשה"צ [רבינו שלמה הצרפתי] ז"ל מפרש לה בדרך אחרת, ואמר דארווח לה זמן, פירוש זמן הלואתו, ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך אולי ארצה ואמתין עליך בחוב זה, אם פירש לה כך מקודשת. והערמת רבית הוא דהויא (דלא) [ולא] רבית גמורה, דלא קץ לה מידי ולאו מידי שקל מינה. וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו, דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה. אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה, שכבר הם ברשותה ושלה. עד כאן נוסח דברי ר"ש זצ"ל. והרב הגדול בישראל ר"מ זצ"ל אומר בחיבורו בהלכות אישות בפרק ה' בהלכה ט"ו, המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת. כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח ליך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת, שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע. ואסור לעשות כן מפני שהוא כרבית. ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשמען. עד כאן נוסח דבריו זצ"ל.
[לשון הרי"ף מלהלן י"ט ע"א] אמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון. פירוש כגון שהיה בידו משכון על מלוה שהלוה, וכל שכן אם היה זה המשכון לאחרים על מלוה והקנה לה המשכון כדי לגבות חוב שיש עליו. והטעם שמפניו היא מקודשת בדבר זה, לפי שהוא קונה המשכון, כדאמרינן בכמה דוכתי [ח' ע"ב] דבעל חוב קונה משכון. ויהבינן ראיה מהאי קרא דכתיב ולך תהיה צדקה, ואמרינן עלה אם אינו קונה משכון צדקה מניין מכאן לבעל חוב שקונה משכון. והואיל והמשכון קנוי לו, אם קידש בו אשה והקנה לה משכון לחוב שיש עליו הויא מקודשת, משום שהקנה לה מה שהוא קנוי לו. [לשון הרי"ף מלהלן מ"ו ע"א] ואמר רבא המקדש במלוה ופרוטה וגו'. פירוש אמר לה הרי את מקודשת לי בפרוטה ובחוב שיש לי אצליך הרי זו מקודשת, משום שאנו אומרים דדעתיה אפרוטה.
אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי וגו'. פירוש האומר לחבירו קח זה המנה על מנת שתחזור ותתן אותו לי. במכר לא קנה. פירוש אם דבר זה במכירת קרקע שהיא נקנית בכסף לא קנה, משום דלא יהיב ליה מידי ולא גמר דעתיה והקנהו. ואם היה דבר זה נמי בקניית אשה, כגון שאמר לה התקדשי לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה. שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי. ואם החזירה הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום. ואם היה דבר זה נמי בפדיון הבן אין בנו פדוי. פירוש אם נתן חמש סלעים שהוא חייב ליתן לכהן לפדות בם את בנו ואמר לו על מנת שתתנם לי אין בנו פדוי. אבל אם היה דבר זה בתרומה יצא ידי נתינה. פירוש כגון שאכל תרומה שהוא חייב לשלמה ונתן תשלומין לכהן על מנת שתחזירהו לי יצא ידי חובת נתינה, דכתיב [ויקרא כ"ב] ונתן לכהן את הקדש. ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. ופירש רבינו יוסף הלוי ז"ל אותה בתרומה שהוא חייב ליתן אותה לכהן. ואמר קיימא לן [בכורות כ"ו ע"ב] שהכהן הנוטל חלקו בבית הגרנות אסור לסייע את בעל הבית בעבודה, מפני שנראה שבשכר עבודתו לקח את התרומה. הכא נמי אסור ליתן לו על מנת שיחזירם לו מפני שמרגיל את בעל הבית שלא יתן תרומותיו אלא לו. ונראה שדבר זה הוא בשכר מה שהחזיר לו הדמים ומחל אותן אצלו. עד כאן דבריו ז"ל. ואף ר"ש ז"ל פי' יצא ידי נתינה, אם נתן את התרומה לכהן על מנת שיחזירנה לו יצא ידי נתינה, ומחזירה הכהן לישראל, ומוכרה הישראל לכהן אחר והדמים שלו, דאין לו רשות לאכלה. דאע"פ שיצא ידי נתינה לכהן לא יצאה לחולין. ומקשי תלמודא ואמר היכי קאמר רבא הכי, והא הוא דאמר במקום אחר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. והוא הדין למכירה ולקידושי אשה ולפדיון הבן. וקשיא דידיה אדידיה. ומהדר תלמודא ואמר אלא אמר רב אשי דודאי לא אמר רבא הכי, אלא רבא סבירא ליה דבכולהו קני חוץ מן קידושי אשה משום דאין אשה ניקנית בחליפין. (גליון. כלומר מפני מה בקרקע קנה ובאשה לא קנה, לפי שהקרקע נקנית בחליפין לכך קנה, והאשה אינה נקנית בחליפין הילכך לא קנה).
אמר רבא תן מנה לפלוני וגו'. אומר רבינו יוסף הלוי ז"ל דלא מתוקמא האי שמעתא אלא אם נתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך. אבל אי לא הדר ואמר לה הכי לא הויא מקודשת, דהאי הנאה דקא מטי לה מחמת דקביל מינה הא מתנה לא אלים מהיכא דיהיב לה איהו כסף ממש, דקיימא לן [ה' ע"ב] דהיכא דנתן לה ואמרה היא אינה מקודשת, אלא חששא מדרבנן בלחוד הוא. הילכך לא מתוקמא האי שמעתא אלא כדאמרינן. ע"כ נוסח דבריו ז"ל. והרב ר"מ [פ"ה מהלכ' אישות הכ"א] ז"ל הכין נמי סבירא ליה.
<h2>דף ז.</h2>
והאי דקאמר מקודשת מדין ערב הכין פירושיה, כמו שמצינו במי שמלוה את חבירו על ידי ערב שאמר הערב למלוה אם לא יפרע לך הלוה חוב שלך אני אשלם לך תחתיו. ואמרנו שהערב אע"פ שלא לקח מן המלוה כלום ולא הגיעה הנאה לידו חייב לשלם למלוה הואיל ושמע ממנו וקבל ערבותו, כמו כן נמי זו האשה אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נקנית כשעשה רצונה ונהנה פלוני בגללה. והא ליך מנה והתקדשי וגו'. פירוש אמר לה הא לך מנה והתקדשי לפלוני וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי מפלוני הרי זו מקודשת, כמו שמצינו בעבד כנעני שאם נתן אדם כסף לרבו על מנת שיוציאו לחירות אע"ג דלא קא חסר העבד ולא מידי קא קני נפשיה. כך נמי זה האיש אע"ג דלא נתן כלום קני להאי איתתא. ואמר רבא תן מנה לפלוני ואיקדש אני לו וגו'. זו ההלכה יש נוסחאות מהלכות הרב זצ"ל זכור בהם זו ההלכה כולה כמו שנאמרה בגמרא, ויש נוסחאות ישנות שהן מקוצרות. וזה הוא נוסח ההלכה הנאמרה בגמרא, תן מנה לפלוני ואיקדש אני לו מקודשת מדין שניהם ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה מיקניא נפשה, מי דמי ערב האיך דקא קני ליה קא חסר ממונא וההוא גברא קא קני איתתא ולא חסר ממונא, עבד כנעני נמי קני נפשיה ולא חסר ממונא, מי דמי עבד כנעני האיך דקא מקני קני האי איתתא קא מקניא נפשה ולא קניא ולא מידי, והא ערב אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה. והכין פירושה, תן מנה לפלוני, פירוש ונתן לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, הרי זו מקודשת מדין שניהם, פירוש מדין היוצא מבין ערב ועבד כנעני. דאמרינן הכי ערב לאו אע"ג דלא מטאי הנאה לידיה משעבד נפשיה, כדפרשינן לעיל, הך איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא מקניא נפשה. ומקשי תלמודא ואמר מי דמי האיך וגו'. פירוש היכי קא ילפת איתתא מערב, והיא אינה דומה לו לפי שהלוה שמשתעבד הערב בשבילו קא מתחסר ממון, שרוצה להחזיר המעות שלוה אותם. אבל הכא הבעל לא מחסר ולא מידי, אלא אדרבה הוא מרויח שלקח מנה וקנה אשה. ומפרק תלמודא ואמר יכול אדם להשיב ולומר עבד כנעני יוכיח שנדמה לו זה הענין, שהרי הוא קונה עצמו ואינו חסר כלום, כמו כן נמי הבעל קונה האשה אע"פ שלא חסר כלום. ואקשינן מי דמי ענין זה לעבד כנעני עבד כנעני האדון של עבד המקנה לעבד גופו שיצא לחירות לקח הוא הדמים שניתנו לו מאדם אחר בפדיון העבד, אבל זו האשה המקנה עצמה לאיש לא קני ולא מידי, שהרי לא לקחה כלום. ומפרקינן ואמרינן, יאמר לך אדם כשנתקשה לו נחזור נלך ונלמוד מערב ונאמר כמו שהערב מקנה עצמו למלוה ואינו לוקח כלום כמו כן נמי זו האשה מקנה עצמה לאיש אע"פ שלא לקחה כלום. נמצא שלמדנו זה הדין מערב ומעבד כנעני. לפי שאם יקשה אדם מן הערב תהיה תשובתו מעבד כנעני. ואם יקשה מעבד כנעני תהיה תשובתו מן הערב.
בעי רבא הא לך מנה ואקדש אני לך. פירוש אמרה לו האשה הא לך מנה זה [ב]מתנה ואתקדש לך, ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה. מהו. פירוש הויא מקודשת או לא. ומהדר מר זוטרא משמיה דרבא ואמר מקודשת והני מילי וגו'. פירוש אם אדם חשוב הוא שאינו רגיל לקבל מתנה מאחרים, בההיא הנאה דקא קביל מינה מתנה עשה לה נחת רוח ומקניא נפשה. ור"ש פירש ואמר בההיא הנאה שתרצה זאת ליתן פרוטה לאדם שיפייסנו לקבל ממנה מתנה, וזה מקבל בחנם, בהנאה זו תקנה עצמה לו. והאי דקאמרינן ברישא נתנה היא ואמר הוא לא הוו קידושי, באדם בעלמא שאינו חשוב.
<h2>דף ז:</h2>
הלכה שניה אמרינן נמי בגמרא, בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו. כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה, פירוש כאילו פסק דבריו. והוי ליה כמקדש אשה לחצאין ואינה מקודשת. או דילמא מונה והולך לו. פירוש או נאמר לא פסק דבריו אלא כאילו הוא מונה החצאין, והוי ליה כמי שאומר לה בזה ובזה. ומסיים תלמודא מילתיה ואמר, אם תמצא לומר מונה והולך. פירוש והויא מקודשת. חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו, מי אמרינן כיון דאמר לה פרוטה. פירוש שהוא דבר שראוי להתקדש בו אשה. פסקה למילתיה. כלומר מפסיק דבריו, והוי ליה כמקדש אשה לחצאין. או דילמא כל ביומיה מונה והולך הוא. פירוש או נאמר הואיל ולא אמר יום אחר אלא הכל יחול באותו היום לא פסק דבריו אלא הוא כמו מונה והולך ומסיים נמי למילתיה בהא ואמר, אם תמצא לומר כל ביומיה מונה והולך הוא. פירוש והויא מקודשת. חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר מהו, מי אמרינן מדאמר לה למחר פסקה למילתיה. פירוש ולא הויא מקודשת. או דילמא הכי קאמר לה קידושי אתחולי מהאידנא מיגמר לא ליגמר עד למחר. פירוש והויא קידושי. ויש שאלה אחרת. אני שואל אם אמר לה שני חצייך בפרוטה מהו. מי אמרינן הכא ודאי בחד זימנא קאמר לה. פירוש והויא מקודשת. או דילמא אין אשה [מתקדשת] לחציין. פירוש ולא הויא מקודשת. ותיקו. פירוש ולא השיבו עליהם בבית המדרש. וכל תיקו דאיסורא לחומרא, והויא מקודשת בספק.
הלכה שלישית בעי רבא ראובן שאמר לשמעון שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו. פירוש כגון שעשו אלו הבנים האב שליח לקבל קידושין שלהן. מי אמרינן בתר נותן ומקבל אזלינן. פירוש אחר הבעל שנתן הפרוטה ואחר האב שקבל נלך. והנה זה נתן פרוטה וזה קבל פרוטה, והוא דבר הראוי לקדש בו, ונתקדשו שניהם. או דילמא בתר איהי אזלינן וליכא ממונא. פירוש או נאמר נלך אחר הנשים המתקדשות והנה כל אחת מהן לא נתקדשה אלא בחצי פרוטה, ולא הוו מקודשות דחצי פרוטה אינה ממון. תיקו. והויא לה ספק מקודשת.
הלכה רביעית, בעי רב פפא בתך ופרתך בפרוטה מהו. מי אמרינן דכך אמר ליה בתך בחצי פרוטה ופרתך בחצי פרוטה. פירוש ולא הויא מקודשת. או דילמא הכי קאמר ליה בתך בפרוטה ופרתך במשיכה. פירוש משום דמידע ידע דבבציר מפרוטה לא מיקניא. והאי דקאמר ופרתך אינו חוזר על הפרוטה דמיקניא נמי בה הפרה. אלא כאילו כך אמר ופרתך תקנה אותה לי במשיכה. תיקו. והוי ליה ספק מקודשת.
הלכה חמישית, בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו מי אמרינן [בתך] בחצי פרוטה וקרקע בחצי פרוטה. פירוש ולא הויא מקודשת. או דילמא בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה. והויא מקודשת. ופירשתיה בפירוש הלכה רביעית. תיקו. ומקודשת מספק. ויראה לי דרב פפא ורב אשי לא שמע אחד מהם בעיא דחבירו, דאילו שמע האחד מהן בעיא דחבירו לא היה גם הוא בעי בעיא זו, דטעמא חדא אית להו.
ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו'. אומר בעל הערוך ר' נתן ז"ל [ערך שר, כלך], המשי הטוב (ה"פ) ממנו קורין אותו בלשון חכמים שיראין והפחות שבו נקרא כלך, כדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת כ' ע"ב] ולא בכלך. ונחלקו רבה ורב יוסף בקידושין שלו אי הוו קידושיה קידושי או לא, רבה אמר לא צריכי שומא ורב יוסף אמר צריכי שומא. פירוש צריכין שישומו אותם ואז תהיה מקודשת. וקאמר תלמודא אי אמר לה בכל דהו וכו'. פירוש אם בשעה שקידשה אמר לה הרי את מקודשת לי בדבר מועט שיכול אדם לקדש בו, דהיינו שוה פרוטה, ונתרצית לו, ואחר כך קידשה באלו השיראין, בין לרבה בין לרב יוסף לא צריכי שומא. וכן נמי אי אמר לה בשעת הקידושין התקדשי לי בחמשים זוז, ונתן לה אלו השיראין ואלו השיראין כשנשום אותם אינם שוים חמשים זוז, בין לרבה בין לרב יוסף אינה מקודשת, דהא אמר לה שיתן לה חמשים והטעה אותה ונתן לה פחות מחמשים, ולא גמרה ומקניא נפשה אלא בחמשים. ובהא ודאי לא פליגי. אלא כי פליגי בדאמר לה התקדשי בחמשים זוז ונתן לה אלו השיראים והן כשנשום אותם שוו חמשים. רבה אמר הואיל וכשנשום אותם שוו חמשים לא צריכי שומא והרי היא מקודשת מעת שנתן לה השיראין. ורב יוסף אמר צריכי שומא. וטעמא דידיה משום דאין האשה בקיאה בשומת הנכסים. ופסק רבינו הרב זצ"ל כרבה דשיראי לא צריכי שומא. ודוקא כגון שיראי וכיוצא בהן, שכך אמר רבינו ז"ל בחיבור [רמב"ם פ"ז מהלכ' אישות הי"ח], אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שווים חמשים דינר, והיו של משי וכיוצא בהן, שהאשה מתאוה להן. לפיכך פסקינן דלא צריכי שומא, דהואיל והיא מתאוה להן סמכה דעתה שהם שווים חמשים וגמרה ומקניא נפשה דהכי קאמרינן [ב"ב קמ"ג ע"א] כל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה, שדה כדאמרינן בבבא בתרא בפירקא קמא [י"ב ע"א]. א"ר אלעזר התקדשי לי במנה וגו'. פירוש האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה, שהוא מאה דינר ונתן לה ממנה דינר בלבד הרי זו מקודשת מעכשיו, משלקחה הדינר, והוא ישלים השאר. ושיילינן מאי טעמא הויא מקודשת אע"פ שלא שילם את השאר. ומהדרינן הואיל ואמר לה מנה ונתן לה ממנו דינר נמצא כמי שאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שאשלים ליך מאה דינר, שהיא מקודשת מעכשיו. ואמר רב הונא כל האומר על מנת נמצא כמי שאמר מעכשיו דמי. וכן הילכתא. והני מילי וגו'. האי דקאמר והני מילי וגו', הם דברי רבינו יצחק ז"ל לקח אותן מן התוספתא שהביא אותה אחר זו ההלכה, וקאמר תוספתא. פירוש במה דברים אמורים כשאמר לה מנה סתם. פירוש אבל אם פירש בשעת הקידושין ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה זה והתחיל למנות לתוך ידה אינה מקודשת עד שישלים לה המנה ואם רצה כל אחד מהן לחזור ואפילו בדינר האחרון יכול לחזור.
אמר חננאל בר שמואל נ"ע, קודם הלכה זו נאמרו הלכות אחרות, ולא הזכירם הרב רבינו יצחק ז"ל. ור"מ ז"ל זכר אותן בחיבור [פ"ג מהלכ' אישות ה"י]. וראיתי לזכור אותם ולפרש אותם. אמר רבא התקדשי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת אמר ליה אביי לרבא מאי שנא אמר לה חצייך מקודשת לי אמרינן אינה מקודשת, הלא הטעם משום דרחמנא אמר כי יקח איש אשה, ופירושה שתהיה האשה כולה לקוחה לו, לא שיקח חציה. כמו כן כשיאמר לה התקדשי לחציי לא תהיה מקודשת לו, דכי יקח איש אמר רחמנא שמשמע שתהיה האשה לקוחה לכולו ולא לחציו. ומהדר ליה אביי ואמר הכי השתא. פירוש כמותך יאמר עכשיו דבר זה וידמה איש לאשה. התם אשה לבי תרי לא חזיא אי הויא מקודשת לשניהן נמצא כל אחד מהן בועל את אשת חבירו. לפיכך אמר רחמנא אשה ולא חצי אשה. ולפיכך אי מקדש חציה אינה מקודשת. אבל אם יאמר לה התקדשי לחציי גברא מי לא חזי לתרתי. פירוש והלא האיש יוכל לישא שתי נשים. מאי קאמר לה. פירוש תדע מאי קאמר לה כשאמר התקדשי לחציי. כך אמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. ואמרינן נמי בגמרא אמאי לא אמרינן כי אמר לה חצייך מקודשת לי, הואיל וזה לית כן שיהיה חציה מקודשת לו היכא דאמר לה (הין) [כן] תפשוט הקידושין בכולה, כמו שמצינו גבי הקדש מי שאמר חציה של בהמה זו עולה, או הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו בלבד כגון ראשה או כבדה או לבה, אמרינן כולה עולה. כמו כן נמי נאמר הכא כולה מקודשת. ומהדר תלמודא ואמר, התם גבי בהמה אין לה דעת והיא ברשות בעליה ואין מי שמעכב על ידה להתקדש. וכי קאמר הכי הויא כולה הקדש, דיש כח במאמרו לפשוט. אבל הכא גבי אשה היא בת דעת כמותו ויכולה לעכב, ואילו לא רצתה להתקדש לו אינו יכול להכריחה. לפיכך כשנתרצית לא נתרצית אלא לחציה, לפיכך אין דבורו תופס בה וזו דומה לבהמה של שני שותפין שהקדיש חציה בלבד, והחצי האחר לא קדש, שהיא קדושה ואינה קריבה. פירוש קדש חציה בלבד, והחצי האחר לא קדש מפני דעת בעליה השני שהוא מעכב. לפיכך לא אמרינן דתקדש כולה על פי אחד. ואינה קריבה, פירוש אחר שלקחה זה שהקדיש חציה, הואיל ובתחלת הקדשה לא היתה ראויה ליקרב משום שלא קדש אלא חציה. ותקנתה שתמכר ויקריב אחרת בדמיה. בהמה שהיתה כולה שלו והקדיש רגלה או אבר מן האיברים שאין הנשמה תלויה בו, שהיא ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא, ודינה שתמכר למי שיקריב אותה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר.
<h2>דף ח.</h2>
תוספתא. זו התוספתא חיבר אותה ר' חייא ור' אושעיא, ר' חייא היה בימי התנאים ובימי האמוראים, כמו רב, כדאמרינן בבבא מציעא פרק א' [ה' ע"א] מתניתין קא רמית עליה דר' חייא ר' חייא תנא הוא ופליג. והרב רבינו יצחק ז"ל לא זכר התוספתא, כדאיתא בגמרא, אלא הפך אותה ועשה סופה תחלתה. וזה הוא נוסח התוספתא [פ"ב ה"י]. האומר לאשה התקדשי לי במנה והיה מונה והולך, אם רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו. ואוקמה תלמודא להאי רישא דתוספתא בדאמר לה במנה זו. אבל אם אמר מנה סתם הויא מקודשת, כדקאמר ר' אלעזר. ורב אשי אמר אפילו תימא דרישא דתוספתא בדאמר מנה סתם. והא דקאמר (קרא) אם רצה אחד מהן לחזור יחזור. התם משום דכשאמר לה התקדשי לי במנה והתחיל למנות והולך כאילו אמר לה מנה זה. נמצא לדעת רב אשי התחלתו למנות, הוא כמי שאמר לה מנה זה. ורבינו ז"ל לא זכר זה בחיבורו [אע"ג] דהביאה התלמוד והקשה ממנה על ר' אלעזר וקאמר מיתיבי. ושאר התוספתא הוא שזכר אותה רבינו (יצחק) [משה] ז"ל [פ"ז מהלכ' אישות הי"ז], האומר לאשה התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת. פירוש דהואיל ואמר לה זה לא גמרה ומקניא ליה נפשה, אלא כשיגיע לידה מאה דינר שלמים, ולא נתן לה אלא תשעה ותשעים, ואינה מקודשת. ויש בגירסא דתלמודא, היה חסר דינר או דינר של נחושת. ורבינו ז"ל נמי כך היא הגירסא שלו. ומבעיא תלמודא יתבאר שכך היא הגירסא דאמרינן האי דינר נחושת היכי דמי אי דחזיתיה. פירוש בעת שאמר לה במאה דינרים אלו והיה בכללם סברא וקבילא. ומהדרינן לא צריכא בליליא אי נמי דאשתכח ביני ביני. כי אחר שהתחיל למנות ראתה אותו, והיא לא קבלה אותו מתחלה.
נמצא דינר רע מקודשת ויחליף. פירוש ודוקא אם הוא יוצא על ידי הדחק. אבל אם אינה יכולה להוציא על ידי הדחק, אע"פ שהחליפו אינה מקודשת, (דהיינו) [דהו"ל] כמו דינר של נחושת. הכי אוקמה רב פפא. כדמקשינן ואמרינן אי דלא נפיק היינו דינר נחושת. ומהדר רב פפא בדנפיק על ידי הדחק. היה מונה ומשליך זה הוא תחלת התוספתא. כדקאמרינן. כלומר אמר לה התקדשי לי במנה זה והיה מונה והולך וגו'. דלא גמרה ומקניא נפשה אלא עד שיגיעו המאה לידה. וגירסא דגמרא אם רצה אחד מהן לחזור הרשות בידו. וגירסא דרבינו יצחק יכולה היא שתחזור עד שיגמור. והכל אחד דמדיכולה היא לחזור אלמא לא הויא מקודשת עד שישלים. וזה שרצה להשמיענו דלא אמרינן מדאמרה אין וקבלה והמאה כולן מצויין וקבלה מקצתם אין יכולה לחזור. אלא אעפ"כ יכולה לחזור דלא גמרה ומקניא נפשה אלא עד שתקבל כולם. זה אומר במנה וגו'. פירוש הבעל אמר לה שיתן לה מנה, ולא נתרצית אלא במאתים. והלך כל אחד מהן לביתו. ואחר כך חזר אחד מהן ובא אצל חבירו ועשו הקידושין. רואין אנו אם זה שבא אצל חבירו הוא האיש, צריך ליתן המאתים, משום שכבר ידע שלא תתרצה אלא במאתים, ולא קידשה עצמה לו אלא על דעת זה, ולא הוצרכה לחזור ולפרש בשעת הקידושין, אלא אמרה בלבה כבר ידע שלא נתרציתי והנחתי אותו והלכתי, והנה חזר הוא ובא אלי ש"מ שנתרצה בדבר. והוא נמי על דעת זו קידשה שיתן לה המאתים, ולפיכך חזר ובא אליה. אלא הוא רוצה לחזור בו, ואין מועילין דבריו עכשיו כלום. ואם האשה היא שבאה ותבעה האיש שיעשו הקידושין, אינו חייב ליתן לה אלא מנה בלבד. ופירושו כמו שפירשתי באיש. וכן נמי דין מוכר חפץ לחבירו.
אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי בדינר פירוש קצב עמה שיתן לה דינר ותהיה עכשיו מקודשת לו, אע"פ שהניח לה משכון על הדינר. אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן. פירוש הואיל ובעת הקידושין לא נתן הדינר לא קנתה הדינר, ולא גמרה ומקניא נפשה. ונמצא שאין לה אצלו חוב כדי שתקנה בו אותו המשכון, דבעל חוב לא קנה משכון אלא אם יהיה לו חוב אצלו. וזה אע"פ שאמר לה שיתן לה דינר וקניית הדינר תלוי בקידושין, והקידושין לא יחולו עד שיתן לה הדינר. שנמצא קנייתה החוב, דהיינו הדינר, כדי שתקנה המשכון בשבילה, תלוי בנתינתה עצמה לו, דהיינו קנייתה, וקנייתו לה תלוי בנתינת הדינר אותה העת, והדינר לא נתנו, ולפיכך אינה מקודשת. לפיכך כשמקדש אותה במשכון דאחרים, שהוא קונה אותו על חוב שיש לו אצל בעל המשכון, נמצא הזכות שיש לו בזה המשכון קידשה בו וקנתה היא מה שהוא קונה, ומקניא נפשה לו בו. מניין לבעל חוב וגו'. פירוש כתיב השב תשיב לו את העבוט, וקאמר בסיפא ולך תהיה, כלומר אע"פ שנתן לך המשכון על החוב ואתה קונה אותו ואין אתה חייב להחזיר לו מאומדן הדעת, ראוי לך מדרך אחרת שתחזירהו לו, ותהיה בדבר זה עושה צדקה והולך בדרך שהלך בה אברהם אביך דכתיב ביה [בראשית י"ח] כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך ד' לעשות צדקה. ופשטיה דקרא בעני מדבר, דכתיב ברישיה דקרא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, כלומר לא תשכב ועבוטו אצלך אבל השב תשיב לו וגו'. ואעפ"כ למדו מפי השמועה דהאי השב תשיב אפילו לעשיר הנאמר ברישיה דקרא דכתיב לא תבא אל ביתו והוא לא תעשה שניתק לעשה [מכות ט"ז ע"א].
<h2>דף ח:</h2>
בני רב הונא זבון אמתא (פי') בפריטי. כלומר במטבע של פרוטות. ולא נתנו אותן הפרוטות אלא הניחו עליהן משכון. נסכא. פירוש כל דבר שאינו מטבע נקרא נסכא, כגון חתיכות כסף או זהב. לאחר זמן הוקרו העבדים וחזר בו בעל השפחה, ובאו לפני ר' אמי לדין, והשיב להן שהדין עם בעל השפחה שחזר בו, מפני שלא קנה הלוקח זו השפחה בנתינת המשכון, שהרי זה המשכון לא נתנו לגמרי לקנות בו זו השפחה כדי שנאמר שקנה אותה בכסף, ולא קנה השפחה נמי בשטר ולא בחזקה כדי שנאמר השפחה היא קנויה והוא חייב לפרוע לו הדמים. ונשאר שיש לבעל השפחה אצלו חוב, והוא קונה זה המשכון בחוב. דאילו היה הדבר כך לא היה צריך למשכון כלל כדי לגמור בו קניית השפחה אלא אם הבעלים מקפידים בכך. אלא לא עשה זה המעשה אלא נתינת הנסכא בלבד. ונתינת הנסכא לא קדמה [לה] חוב מפני שלא היה שם קניה כדפרשינן. ולפיכך אין ללוקח בזו השפחה כלום. והביא התלמוד זה המעשה מפני שהוא דומה למקדש אשה על המשכון.
ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים וגו'. אמרינן בגמרא דהוא הדין אפילו זרקתו לפניו אינה מקודשת. וזה שאמר לנו זרקתו לים, רצה להשמיענו דאפילו זרקתו לים או לאור אינה מקודשת, שלא הייתי אומר אם זרקתו לפניו היא שאינה מקודשת מפני שלא איבדה אותו. אבל היכא שאיבדה אותו הייתי אומר, כיון שהיא יודעת שאם תאבד אותו תהיה חייבת בו, גמרה ומקניא נפשה ולפיכך איבדה אותו. וזה שראינו אותה שכעסה וזרקתו לים אינו מפני שאינה רוצה להתקדש לו, אלא רצתה לנסותו במה שהיא עושה ותראה אם הוא אדם כעסן או לא. לפיכך קאמר לן תנא דלא אמרינן הכי, אלא הואיל וראינוה שהקפידה בכך וזרקתו לים וכיוצא ש"מ שלא נטלתו בתורת רצון אלא בתורת כעס (ו)לא גמרה ומקניא נפשה. ועל זה אמר לנו המשל בנטלתו וזרקתו לים ולא אמר המשל בהשליכתו לפניו.
ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבא וגו'. פירוש ונתן אינה מקודשת, מפני שמשמע דברים אלו, תן אותם לאחרים, אבל אני [אין] לי בהם צורך, ולא אתקדש לך. ואומר ר"ש ז"ל, דהאי דאמרינן הכא אם אמרה תנהו לפלוני אינה מקודשת, אינה קושיא על רבא דאמר לעיל [ו' ע"ב] תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, דהא איהי קאמרה ליה מעיקרא, אבל כאן משטה היא בו, ומשמעותו תן מתנתך לאחרים, כדפרשינן לעיל. אבל אם אמרה שיקבלם לי (מקודשת) ונתן להם הויא מקודשת, דהוי שלוחה.
ת"ר [וכו'] ואם היה סלע שלה מקודשת. פירוש דהויא חצירה, וחצירו של אדם קונה לו, והרי היא כמי שקבלתו. ת"ר התקדשי לי בככר וגו'. אם הכלב שלה מקודשת, שהרי היא חייבת במזונותיו. בעי רב מרי היה כלב רץ אחריה. פירוש לנשכה. מהו דבההיא הנאה דקא מציל לה מכלבא גמרה ומקניא ליה נפשה או דילמא מציא אמרה את נמי מדאורייתא חיובי מתחייב לאצולן. פירוש דאמרינן בבבא (מציעא) [קמא (פ"א ע"ב)] מדכתיב והשבותו לו, כלומר לעצמו. ודבר זה הוא בא בקל וחומר אם בממונו חייב להשיב אבידתו, כדכתיב כי תראה חמור אחיך וגו', כל שכן אחיך עצמו. תיקו. ותיקו דאיסורא לחומרא, והויא לה ספק מקודשת. התקדשי לי וגו' תנהו לעני ואפילו עני הסמוך עליה. פירוש שהיה דרכה לפרנס אותו בכל יום ויום. ולא אמרינן הואיל ודרכה לפרנסו נתחייבה בפרנסתו ונפטרו שאר אנשים. אלא בכל יום כל ישראל חייבים לפרנסו, ומי שרצה לזכות קיים מצוה זו. ולפיכך אמרינן האי דאמרה ליה תנהו לעני כך דעתה, עד שתתן לי זה הככר ותקדשני בו, תנהו במתנה לעני, מפני שאתה חייב לפרנסו.
<h2>דף ט.</h2>
ההוא גברא דהוה קא מזבן חומרי וגו'. פירוש יש מקומות שעושין חומרי קטנים, מן הבדיל או מזכוכית, צבועים. ומכניסים אותם בחבל. ותולין אותן בצואריהם או תולין אותן כנגד פניהן. ויש שעושין אותן מאבן יקרה. והחבל שהוא מקובץ מהן נקרא שוכא. כמו שקורין בלשון ערבי עקד או שמרוך. וכשאמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי לא אמרה אליו הן, אלא אמרה לו הבא מהבא, כלומר תן לי מהן, כלומר תן לי בלבד ואל תצחק עמי. והואיל ודרך בני אדם לומר כך ש"מ אם אמרה לו כך ונתן לה אינה מקודשת.
ההוא גברא וגו'. ופירושה כמעשה הראשון. איבעיא להו הב שדי. פירוש לא אמרה אותו שתי פעמים אלא פעם אחת מה נאמר. הוא כמו הב הב או שדי משדא ואינה מקודשת. או נאמר הוא כמו שאומרת הן והויא מקודשת. פירוש הב, תן לי כמו שאמרת. אמר רב סמא בר רתקא תגא דמלכא. פירוש שבועה היא, כמו דרך בני אדם שנשבעין בראש המלך. ואמר רבא אמר רב נחמן וגו'. בין ע"י אביה. פירוש דאב מקבל קידושי בתו בין קטנה שלא הגיעה לי"ב שנה ויום אחד בין שהיא נערה שהגיעה לי"ב שנה ויום אחד, אביה זכאי בקידושיה כשהיא נערה כמו שהוא זכאי כשהיא קטנה, דכתיב בנעוריה בית אביה, כל שבח נעורים לאב. והיינו דקאמר רבא והוא שלא בגרה, כלומר לא הגיעה לי"ב ומחצה ויום אחד. אלא עדיין היא נערה, דהיינו בת י"ב ומחצה. דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים. בין ע"י עצמה. פירוש בין שנתן לה השטר וקבלה היא אותו, כגון שאמר לה אביה שתקבל אותו. והיינו דקאמר רבא מדעתו, כלומר על פי אביה קבלתו. והאי דקאמרינן בין על ידי עצמה מדעת אביה, דוקא קטנה. אבל נערה אביה ולא היא. וכן נמי אם כתב ואמר לה הרי את מקודשת לי וגו' מדעתה. פירוש דהואיל וגדולה היא, כגון שבגרה לא יוכל אביה לקבל קידושיה אא"כ עשתה אותו שליח לקבל קידושין דבגר מפיק לה מרשות האב כמו הנישואין. שטר אירוסין וגו'. מה יציאה בעינן לשמה, דהכי קאמרי בגיטין מדלא קאמר קרא וכתב ספר כריתות ונתן וגו'. אלא קאמר וכתב לה ש"מ דבעי שיהא הגט כתוב לשמה, ואנן ילפינן לקידושי אשה בשטר מגט אשה, כדפרשינן לעיל במתניתין, דתחלת הדין פירכא, והואיל ואיתקש הויה ליציאה לקידושי בשטר, כמו כן נמי איתקש למיכתב בה שטר לשמה.
<h2>דף ט:</h2>
איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה. פירוש אם כתב הבעל שטר אירוסין לשם האשה אבל לא הודיעה, ונתרצית שתתקדש לו אלא לאחר שכתב השטר וקבלתו, רבא ורבינא אמרי הואיל וקבלתו אע"פ שכתבו קודם שימלך בה הויא מקודשת. ורב פפא ורב שרביא אמרי הואיל ונכתב השטר קודם שימלך בה אע"פ שנכתב לשמה ואע"פ שהגיע לידה אינה מקודשת. ואמרינן בגמרא, אמר רב פפא אימא טעמא דידי ואימא טעמא דידהו. פירוש אומר טעם שלי שאמרתי אינה מקודשת וטעם רבא ורבינא דאמרי מקודשת. רבא ורבינא סברי הואיל ומקשינן הויה ליציאה, ואמרינן מה יציאה בשטר בעינן שיהא נכתב לשמה אף הויה נמי בשטר וצריך שיהא נכתב לשמה, כמו כן נמי נאמר מה יציאה שלא מדעתה אף הויה נמי שלא מדעתה. פירוש וכמו שאנו אומרים אין הבעל צריך להודיע את אשתו שהוא מגרש אותה ואחר כך כותב לה הגט, אלא כותב אותו בלא ידיעתה, כמו כן נמי השטר של קידושין שאנו למדים אותו מגט אשה כותבין אותו בלא ידיעת האשה. זה הוא טעם רבא או רבינא החולקים עמי. ואומר טעם דידי, מקיש הויה ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה נמי בעינן דעת מקנה. פירוש ואני אומר שכך ראוי להקיש ולומר, כמו שאנו מוצאין גבי גט אשה שהדבר תלוי בבעל הכותב הגט לאשה, שהיא הקונה עצמה בו וילך רשות הבעל מעליה בנתינתו לה, ואם לא יהיה הדבר על פי הבעל אינו מועיל כלום אע"פ שכתבו הסופר לשמה, דדעת הבעל שהוא מקנה לה עצמה בזה הגט הוא העיקר, כמו כן נמי בעינן גבי שטר קידושין שאנו למידים אותו מגט אשה שתהיה כתיבתו אחר ידיעת האשה שהיא מקנה עצמה לבעל בשטר זה שיגיע לידה ותהיה מקודשת לו בו. ומקשינן בגמרא על רבא ורבינא מהאי מתניתין דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם, אלמא בעינן בשטר אירוסין דעת האשה. וקשיא לרבא ורבינא. ופריק תלמודא ואמר, יכלי רבא ורבינא לאוקומה להאי מתניתין בשטרי פסיקאתא. פירוש אינו בשטר אירוסין שמתקדשת בו אלא בשטר התנאים שנתנו ביניהן וממון שפוסקין זה לזה באמירה בלא קנין. דאי קנו מינייהו דיש לזה אצל זה כך וכך, סתם קנין לכתיבה עומד. ואומר הרב רבינו יצחק, אע"ג דפריק תלמודא אליבא דרבא ורבינא, ההוא פירוקא שנויא דחיקא הוא ואינו פשטה דברייתא. והביא ראיה מרב אשי דהוא בתרא דאוקמה בשטרי אירוסין ממש כרב פפא ורב שרביא.
<h2>דף יב.</h2>
תניא שש מעה כסף דינר. ועכשיו רוצה התנא להודיע לנו כמה הוא משקל הדינר והמעה הנאמר במשנה ובברייתא וכמה משקל המעה הנאמר במקרא, דתרגום [שמות ל'] גרה מעה. וקאמר כי הדינר משקלו שש מעין והמעה שני פינדיונין וגו'. כבר פרישנא לעיל במתניתין. והאי דקאמר הרב רבינו יצחק ז"ל, דשש דנג הן שתי מלות שש דנג, והדנג הוא דואנק שקורין אותו בבבל, כלומר בזוז שהוא שש דואנק. אמר שמואל קדשה בתמרה וגו'. כור הוא שלשים סאה, והסאה ששת קבין, והקב ארבעת לוגין, והלוג ארבע רביעיות ושיעורו ששה ביצים. וקאמר שמואל אפילו קדשה בתמרה, ששוה הכור ממנה באותו המקום שקידשה בו דינר, שלא יגיע על זה החשבון לתמרה פרוטה אלא פחות מפרוטה, הויא מקודשת. דחיישינן שמא שויא פרוטה במקום רחוק שאין זה המין מצוי שם אלא ביוקר. ומקשינן על שמואל ממתניתין דתנן אם קידשה בפרוטה או שוה פרוטה הוא דהויא מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, דהכי תנן ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה. ומהדר תלמודא ואמר לא תיקשי ממתניתין אדשמואל, דיכיל שמואל לתרוצי ולימא לך [דהא] דקאמרי בית הלל בעינן שיהיה אותו אוכל או אותו חפץ שוה פרוטה, הני מילי לקידושי ודאי, שתהיה זו אשת איש ודאית והבא עליה בשוגג חייב קרבן חטאת ובמזיד חייב במיתת בית דין. והאי דקאמינא אנא דהויא מקודשת משום דחיישי' שמא שויה פרוטה, הוא שתהיה מקודשת מספק, שאם יבא אדם עליה בשוגג חייב אשם תלוי, כדין כל ספק דכתיב [ויקרא ה'] והוא לא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים. והאי דקרו ליה חכמים תלוי, כלומר בזה האשם המקריב אותו יהיה דינו תלוי ואין נפרעין ממנו ואע"ג דגלוי לפני המקום שחטא עד שיתברר לו וידע שחטא ויביא קרבן חטאת אחר על שגגתו כשאר חייבי חטאות דכתיב בפרשת ויקרא כאו"א כפי מעלתו, אם הוא כהן משיח מביא פר בן בקר דכתיב [שם ד'] אם הכהן המשיח יחטא, ואם הוא מלך שעיר עזים, דכתיב אשר נשיא יחטא וגו'. ואם הם צבור שגגו בהוראת סנהדרין פר דכתיב [שם] ואם כל עדת ישראל ישגו. ואם החוטא יחיד חייב להביא שעירה דכתיב [שם] ואם נפש אחת וגו'. ואומר הרב רבינו משה ז"ל בסוף נשים [פ"ד מהלכ' אישות הי"ט], יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהן, אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל, שהרי אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהא שוה כלום. ודבר של טעם הוא וראוי לסמוך עליו. עכ"ד ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא. פירוש בבד של הדס. והאי דקרי ליה שוטיתא, מפני שהוא דומה לשוט שמכין בו. שלחה רב אחא. פירוש שיגר לו להורות ממנו אם היא מקודשת מספק כשמואל או לא מפני שזה הבד של הדס לא היה שוה באותו המקום פרוטה. שלח ליה וא"ל איצטריך גיטא מספק ונגדיה כמו שאמר רב. פירוש הכה אותו מכת מרדות על שעשה זו הפריצות שקידש בשוק, דרב מנגיד מאן דמקדש וגו'. ומאן דמקדש בביאה. פירוש אפילו בבית, דאין ראוי לכתחלה לעשות כך, מפני שאין האשה נקנית אלא בעדים, וזו חציפות היא ופריצות שיביא עדים ויניחם בחוץ ויכנס עם האשה ויבעול אותה. ועושה זה מכין אותו נמי מכת מרדות. וכן נמי היה מכה מכת מרדות מאן דמבטיל גיטא. פירוש הבעל יוכל לבטל הגט ולעשותו כחרס שאינו מועיל אע"פ שברצונו כתב לשם האשה, הואיל ועדיין לא הגיע לידה, או הדומה לידה כגון יד שלוחה או חצרה שהיא עומדת בה, יועיל בטולו. וכן נמי מסירת המודעא קודם שיכתב הגט מועילה לעשות כל הגט הנכתב כחרס. ופירוש מודעא הוא שיודיע שני עדים ויאמר להם דעו הנני מוסר דבר לפניכם ומודיע אתכם שכל גט שאני כותב לאשתו הרי הוא מבוטל מעכשיו וכחרס נחשב. נמצא כשיאמר אחר כך לעדים אחרים כתבו גט לאשתי וחתמו בו ונתנוהו לה אינו כלום, אלא הרי הוא בטל מפני שכבר ביטלו מקודם. ואפילו אמר לאותן עדים עצמן שמסר המודעא בפניהם כתבו גט לאשתי, אין אנו אומרים הואיל והן העדים שמסר להן המודעא בפניהם הרי ביטל המודעא שלו. אלא לעולם המודעא קיים עד שיחזור ויבטל המודעא בפירוש. ולפיכך אנו כותבין בשטרות בביטול כל מודעי ותנאי, דהכי אמרינן בכתובות בפרק שני [י"ט ע"ב] העדים שאמרו מודעה היו דברינו נאמנין. פירוש אם היתה חתימתן בשטר הלואה וכשבאו להעיד למלוה בשטר חובו אמר בפני ב"ד שהלוה מסר לנו מודעא קודם שיעיד אותנו בזה החוב, נאמנין הן בעדות זו ובטל השטר. והואיל ואם ימסור מודעא על הגט או יבטלו יהיה בטל חיישינן שמא יבטל אדם גט או ימסור מודעא עליו ויהיה בטל, ולא תדע האשה בדבר ותחשוב בעצמה שנתגרשה בגט זה ותלך ותנשא, ולאחר (ה)זמן יודע הדבר ונמצאת נבעלה והיא אשת איש. ואם הולידה מבעלה שני נמצא שהוא ממזר. ומשום חשש זה תקן רב להכות מכת מרדות מי שמבטל גט או מסר מודעא עליו. וכן נמי מי שמבזה שליח ב"ד ומצערו, שזו ההקפדה בב"ד שהוא שלוחם. וכן נמי מי ששמתוהו ב"ד ולא נתן על לבו בדבר זה שיבא לפניהם ויבקש מהם שיתירוהו. ואם היתה השמתא מפני ממון שלא רצה ליתנו למי שהוא חייב לו ויחזור ויתן או מפני שעבר עבירה שהוא חייב עליה שמתא יתירה ויתנה שלא יחזור לכך, אלא ארכו הימים עד שעברו עליו ל' יום ואח"כ בא ובקש שיתירוהו, מכין אותו על שעמד בשמתא ל' יום ואח"כ מתירין אותו. וכן נמי מכה מכת מרדות לחתן הדר עם חמיו בבית אחד, פירוש מפני חמותו שמא יכשל בה. ואומר ר"ש ז"ל מפני שסתם חמות אוהבת את חתנה, דאמר מר [פסחים קי"ג ע"א] הזהר באשתך מחתנה הראשון, פירוש חתנה הנושא בתה. ומתמיהין בגמרא ואמרינן אי דייר חתן בבי חמוה הוא דחייב, אבל אם נכנס ויצא ברגליו לא חיישינן ואינו צריך ניגוד, והא ההוא גברא דחלף אבבא דבי חמוה ונגדיה רב ששת. פירוש הנה בשביל שעבר על אותו הפתח הכה אותו רב ששת וכל שכן כשהוא נכנס לבית. ומהדר תלמודא ואמר לעולם לא הוה רב מנגיד אלא על מי שידור לפי שהוא קבוע שם וחיישינן. אבל אי לא דייר לא חיישינן להכי. וזה שניגדו רב בשביל שעבר על הפתח מידם הוה דיימא חמתיה מיניה. פירוש היתה חמותו חשודה ממנו. וזו המלה זוכרין אותה בתלמוד במקומות הרבה. וענינה רינון שמרננין העם בדבר. כמו שאנו אומרין במשקין בפרק ואלו מגלחין [מו"ק י"ח ע"ב] על קול הנשמע בעיר דומי דמתא יומא ופלגא. ובפרק אלמנה לכהן גדול ביבמות [ע' ע"א] דדיימא מעלמא, פירוש שמרננין אחריה שבא עליה אחר זולתי הארוס. נהרדעי אמרי וגו' בלא שדוכי. תרגום [שופטים ח'] ותשקוט הארץ ושדיכת ארעא. וכך מי שהוא רוצה לישא אשה נושא ונותן עמה או עם קרוביה ומיישר הדברים ומשקיט תביעתם במקצת ממה שהם מבקשים.
ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא. פירוש הדס גדול כמו מחצלת, כדאמרינן [ברכות כ"ה ע"א] הני ציפי דבי רב. אמרו ליה. פירוש אותן שהיו עומדים שם בשעת הקדושין או העדים שקידש בפניהם בציפתא וקיבלה אותם לשם קידושין. והא לית בה שוה פרוטה. פירוש והלא אין בדמי הציפתא שוה פרוטה. והשיב הארוס ואמר להם תתקדש בד' זוזים שהם מחובאים בתוכה שקיבלה. ואישתיקה. פירוש עיכבה אותה ולא החזירה אותה לו. אומר התלמוד שזו השתיקה ששתקה, הואיל והיה הדבור שדבר אותו ושתקה היא אחריו אינו בשעה שקדש בציפתא אלא אחר שקדש, אינם מועילים דבריו כלום, ואפילו נתברר אחר כן שיש בתוך הציפתא ד' זוזי לא הויא מקודשת. דלא אמרינן שתיקותה קבלה היא והודאה היא וכאילו אמרה הן וקידשה עצמה בד' זוזי שהן חבויים בה. אלא דינה כדין מי שלא עשה כלום אחר נתינת הציפתא. וזו האשה בתחלה סברה שהציפתא שויא פרוטה, לפיכך הקנית עצמה בה שקבלה אותה. דפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, כדאמרן לעיל [ג' ע"א]. ועכשיו שאמרו לה אינה שוה פרוטה האי דלא הקפידה שקידשה בדבר שאינו שוה פרוטה והשליכה אותו, אינו משום שאמר לה שיש בה ד' זוזי וסברה וקבלה ונח רוגזה שנתקדשה בדבר ראוי. אלא לא נח רוגזה ואפילו נתן לה יתר מזה, דאילו נח רוגזה הול"ל הן. ושתיקתה משום כעס הוא. וזה שלא השליכה אותה, חששה שמא תתחייב בהם, והיא אינה בקיאה בדינים כדי שתדע שאם השליכה אותם לפניו במקום שאינו אבד ובא אחר וחטפה או אירע אונס אינה חייבת מפני שלא נתנם לה בתורת פקדון כדי שתהיה חייבת בהן אם תשליכם. שהנפקד דינו אם ישליך הפקדון שקיבלו בתורת פקדון פושע הוא, שאין שמירתו שישליכנו בשוק. ואע"פ שהכעיסו בעל הפקדון היה לו לתנו בידו כמו שנתנו לו. ולפיכך אם יארע אותו אונס אחר שמשליכו חייב. שכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב [ב"מ מ"ב ע"א]. והואיל ואין האשה בקיאה בדינים שתדע שאין זו הציפתא שקידשה בה דינה כדין המפקיד, אומרים אנו שפחדה שמא [אם] תשליכה תתחייב בה כמו שפירשנו. ועל זה לא השליכה אותה ואינה מקודשת. וזה שאנו אומרים אינה מקודשת, כלומר קידושי ודאי, אבל היא מקודשת קידושי ספק כדאמרן לעיל דחיישינן שמא זו הציפתא שוה פרוטה במקום אחר.
אמר רבא מנא אמינא לה. פירוש מניין אנו אומרים שזו האשה שתיקתה ולא כלום היא. דתניא אמר לה כנסי וגו'. פירוש אם אמר אדם לאשה קחי סלע זה והניחי אותו אצליך פקדון, ואחר שנתן לה הסלע והגיע לידה חזר ואמר לה התקדשי לי. אם חזר ואמר לה התקדשי לי בו, והוא עדיין בידו לא נתנו לה, ונתנו לה, מקודשת מפני שכבר אמר התקדשי לי בו והוציאו מתורת פקדון ונתנו בתורת קידושין ולקחה אותו מידו. אבל אם אמר לה התקדשי לי בו אחר שנתנו לה בתורת פקדון ורצת הויא מקודשת ואם לא רצת אינה מקודשת. עכשיו חוזר רבא ומשלים דבריו ומביא ראייה מסיפא דברייתא וקאמר אמרה הברייתא לאחר מתן דמים רצת וגו' מהו פירוש רצת ולא רצת, אם פירושו כגון דאמרה הן, ולא רצת כגון דאמרה לאו. אם כן הוא הדבר נמצא האי דקאמר ברישא בשעת מתן מעות מקודשת, ולא נתן חילוק (אלא) בין רצת בין לא רצת. ואם נפרש רצת דאמרה הן ולא רצת דאמרה לאו. ש"מ שיכול אדם לקדש אשה בעל כרחה כמו שמגרש אותה בעל כרחה. וזה דבר לא יתכן כדאמרן לעיל [ב' ע"ב]. אלא ודאי אין פירוש לא רצת אמרה לאו, אלא פירושו ששתקה. והשמיענו התנא אם חזר ואמר לה התקדשי לי בו קודם שיתן המעות לידה, אע"פ ששתקה בעת שנתן אותם לידה ולא אמרה הן הויא מקודשת, משום דהוה לה למימר לאו קודם שיתנם לה. אבל בסיפא כשאמר לה התקדשי לי בו אחר שנתן המעות בתורת פקדון. אי רצת. פירוש שאמרה הן. הויא מקודשת ואי לא רצת. פירוש אלא ששתקה. לא הויא מקודשת. דהא דשתקה ולא השליכה אותם אינו מפני שנתרצית בדבר אלא מפני שלא תתחייב בהן כדפרישנא לעיל ש"מ דשתיקה לאחר מתן מעות ולא כלום היא ולפיכך דין זה שקידש בציפתא כדין זה.
<h2>דף יג.</h2>
קשו בה וגו'. אומר התלמוד שדבר זה שאמרו רבא ודימה מקדש בציפתא למי שאמר לאשה כנסי סלע זה בפקדון, וחזר ואמר לה לאחר מתן מעות התקדשי לי בו ושתקה היה קשה בעיני רב הונא בריה דרב יהושע שיהיה זה דומה לזה. וכך אמר רב הונא מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה. פירוש איך נדמה זה לציפתא. זו הברייתא עונה על מי שנתן לה המעות בתחילה בתורת פקדון. ועל זה אנו אומרים זה ששתקה ולא השליכה אותם, פחדה שאם תשליכם תתחייב בהן. אבל הכא גבי ציפתא לולי שנתרצית בדבר למה לא השליכה הציפתא. והלא אילו השליכה אותה לא היתה חייבת בה, דלאו בתורת פקדון באו לידה. והואיל ולא השליכה אותה אלא שתקה אחר שדבר דבריו אומרים אנו נתרצית כשאמר יש בה ארבעה זוזים והקנית עצמה לו, והויא מקודשת. ופריך רב אחא וגו'. פירוש הקשה רב אחאי על רב הונא שהקשה על רבא. ופריק רב אחא הקושיא של רב הונא ואמר אטו כולהו נשי וגו'. פירוש אילו היתה זו האשה יודעת הדינין וחילוק שבין מי שיגיע לידה מעות בתורת פקדון לבין מי שיגיע לידה שלא בתורת פקדון כמו זה הציפתא היה לך להקשות קושיא זו ולומר היה לה להשליכה. אלא הואיל והנשים אינן יודעין הדינין, דאינן מצויות בבתי דינים או בבתי מדרשות כמו (שאר) אנשים, והואיל ואינן בקיאות בדינים אין הפרש אצלן [בין] שיגיע לידם מעות בתורת פקדון או בזולתו. והואיל והדבר כן שפיר קא יליף רבא מהא ברייתא דשתיקה לאחר מתן מעות גבי ציפתא ולא כלום היא.
שלחה רב אחא. פירוש זו הקושיא שהקשה אותה רב הונא אין אנו סוברים אותה משום דסבירא לן דנשי לא ידעי דינא. ואתם שישרה בעיניכם כשיבא מעשה לפניכם אל תדונו בו דין מקודשת ודאית והתירו אותה לבעלה בלא קידושי אחריני או להתירה ליבם. אלא עשו בה לחומרא, ואם תרצה שתשב תחת אישה ישוב יקדשנה קידושי אחריני, ואם תרצה לינשא לאחר יכתוב לה גט, ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ואי קשיא לך היאך יאמר רבינא אתון דשמיעא לכון חושו לה, מכלל דאיהו לא חייש לה, והלא כבר אמרנו דהלכתא כשמואל דקאמר קידשה בתמרה וגו' ומקשינן עליה ופריק תלמודא ואמר הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק. ושמעינן דחיישינן שמא שויא האי ציפתא פרוטה במדי. יש להשיב ולומר דהא דקאמר לא שמיעא לכו שהיא מקודשת בודאי לא תעבדו בה עובדא, אלא חושו לה ועשו דינה כמו שהיא אצלי שהיא מקודשת בספק. ויש בה פירוש אחר, אנן לא שמיעא לן ואי קידשה בדבר שאינו מתקיים שיוליכנו למדי אין מקודשת כלל אפילו בספק, ואתון דשמיעא לכו חושו לה ותהיה מקודשת בספק. זה הוא פירוש לא שמיעא לן. ודוגמתה לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי. ור"ש ז"ל מפרש אנן לא שמיע לן, לא אמרה לנו משמו של רב הונא. ויתכן שכך דעתו ז"ל בפירושה, שאילו אמרו אותה אצלו היה גם הוא מקבל אותה. ויש להקשות ולומר וכי מילתא בלא טעמא היא, והיא הלכה למשה מסיני, והוא מסופק במי שהעתיקה. ויש מי שמפרש אני לא שמעתי קושיא זו, ואילו שמעתיה הייתי משיב עליה כמו שהשיב רב אחא.
ההיא איתתא דהות מזבנא ורשכי. פירש ר"ש ז"ל ואמר, מרגליות. ויש אומרים מצנפת שנותנים על הפדחת. ואתא ההוא גברא חטף ורשכא וגו'. יכלא למימר וגו'. פירוש יכולה היא לומר זה ששתקתי ולקח[תי] ורשכא ממנו אחר שאמר מיקדשת לי, לא נתרצית בדבר, אלא שתקה כדי שתקח שלה. ואי קשיא לך וגו'. פירוש אמרינן בבבא קמא [ס"ב ע"א] מה בין חמסן לגזלן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי, כלומר הגזלן אינו נותן דמי אותו דבר שגזל אותו, דאילו נתן דמיו לא הוה מיקרי גזלן. והחמסן הוא שחומס אדם וקונה ממנו דבר בעל כרחו. או שחטף סלע מידה, ואע"פ שגם זה הוא נקרא גזלן, תרי גווני גזל הוא, חד שגוזל ממנה החפץ, כגון שיקח אותו בלא דמים, והשני שגוזל בחטיפה. דכך אמרו מי שקונה דבר ואינו נותן דמיו נקרא גזלן. התם. גבי קידשה בגזל וגו' הויא מקודשת. ואע"ג שהוא גזל שלה כדקאמר או שחטף סלע מידה וגו'. התם בדשדיך. פירשנו אותו למעלה [י"ב ע"ב] גבי רב מנגיד מאן דמקדש בלא שידוכי. ובדלא שדיך נמי לא אמרן. אם קידשה בגזל וגו' דלא הוו קידושי. אלא היכא דשקלה ואישתיקא, דאמרינן יכלא למימר שקלי ודידי שקלי. אבל היכא דאמרה אין ושקלא, גלייא אדעתה שנתרצית בדבר וגמרה ומקניא נפשה בהנאה שהגיעה לידה שהחזיר לה שלה. דתניא אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וגו' בשעת מתן מעות. פירוש אם חזר ואמר לה התקדשי בו קודם שיגיעו מעות לידה רואים אנו אם רצתה הויא מקודשת וגו', ואם הוא לאחר מתן מעות אפילו רצת וגו' והוינן בה. פירוש שקלינן וטרינן בגמרא בפירוש ברייתא זו ואמרינן מה פירוש רצת ולא רצת דקאמרינן בברייתא, אם נאמר פירוש רצת כגון דקאמרה אין לא רצת דאמרה לא, ש"מ דדוקא אמרה לאו הוא דאמרינן אינה מקודשת אבל אם שתקה הוו קידושיה קידושי. ואם כן הוא הדבר, דשתיקתה כמו אמירתה אין, מה היה צריך התנא שיעשה חילוק בדבר ויאמר רצת מקודשת לא רצת אינה מקודשת. היה לו לומר סתם בשעת מתן מעות מקודשת, כמו שאמר הדבר סתם באותה ברייתא, דהכי קאמר כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי בו בשעת מתן [מעות] מקודשת. אלא ודאי אין פירוש לא רצת דברייתא זו דכנסי סלע שאני חייב ליכי דאמרה לאו, אלא פירושו כגון דאישתיקא, והכי קאמר בשעת מתן מעות רצת, פירוש כגון דאמרה אין מקודשת, לא רצת פירוש כגון דאישתיקא אינה מקודשת. אבל לאחר מתן מעות אפילו רצת ואמרה אין אינה מקודשת. ואומר הרב ז"ל, ואוקימנה. פירוש להאי ברייתא דכנסי סלע זו שאני חייב ליכי. בדלא שדיך. פירוש כי היכי דלא תיקשי ברייתות אהדדי. דבאותה ברייתא אמרינן אם קידשה בגזל וגו' מקודשת. אלא ודאי אותה ברייתא דקידשה בחמס וגו' בשדיך ואע"ג דשתקה. וברייתא זו בדלא שדיך. ש"מ דכי אמרה אין אע"ג דלא שדיך אם הוא בשעת [מתן] מעות הויא מקודשת, ואי שתקה לא הויא מקודשת. ואומר נמי ז"ל, ודוקא בגזל דידה, פירוש אין הגזילה נקנית אלא בייאוש ושינוי רשות, כגון ששמעו שבעל הגזילה נתיאש ממנה ואמר וי ליה לחסרון כיס. ש"מ שנתיאש מאותו הדבר. ושינוי רשות הוא שיצא אותו דבר מרשות הגזלן לזולתו. לפיכך אם גזל ראובן שמעון מעות או חפץ ונתיאש שמעון מן הגזילה, אם יקדש ראובן בו אשה הויא מקודשת, שהרי בעת הקידושין הוא מוציא הדבר מרשותו לרשות האשה, והדבר נתיאשו בעליו ממנו. לפיכך קנתה אותו האשה בייאוש ושינוי רשות. והגזלן נמי קונה הגזילה בייאוש ושינוי גוף, כגון שגזל טלה וישב אצלו זמן מרובה וגדל ונעשה איל או עגל ונעשה שור, הואיל ונשתנה גופו ויצא מפרק לפרק קנה אותו אף הגזלן עצמו בשינוי גופו אם נתיאש בעליו ממנו. ואין אנו צריכין לשנוי רשות, אבל דבר שלא נשתנה גופו אינו נקנה ביאוש עד שיצא מרשות הגזלן לרשות אדם אחר. ודבר זה נתברר בקמא בפרק הגוזל [צ"ג ע"א] וגו'. והאי דקאמר ז"ל לבתר דקנייה בייאוש, ולא זכר שנוי הגוף, לפי שאינו מדבר בזה המקום בזה הדין אלא הביאו [דרך] גררא. ובמקומו יתבאר דינו למי שירצה כהוגן וכשורה.
<h2>דף יד:</h2>
מתניתין. עבד עברי נקנה בכסף. פירוש דכתיב אם עוד רבות בשנים וכו' מכסף מקנתו. ובשטר. דכתיב גבי אמה העבריה אם אחרת יקח לו, הקישה הכתוב לאשה אחרת, מה אחרת נקנית בשטר אף אמה העבריה בשטר. וזה לדעת מי שסובר ששטר אמה העבריה האדון כותבו, ואומר לאביה בתך מכורה לי, ונותנו לאב. אבל לדעת מי שסובר שהאב כותב את השטר, ואומר לו בתי קנויה לך, ונותן השטר לאדון וקונה בו, הראיה שלו מדכתיב וכי ימכור איש וכו' לא תצא כצאת העבדים, ומפרשי לה בקבלה כצאת העבדים הוא דלא תצא אבל נקנית קנין עבדים ומאי ניהו שטרא, ואיתקש עברי לאמה עבריה במכירה דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מה אמה עבריה נקנית בשטר אף עבד עברי נקנה בשטר. ואם תאמר הואיל והוקשו לעבדים שנקנית בשטר, כמו כן נמי תיקנה אמה עבריה בחזקה כמו העבד. לא יכלת למימר הכי, משום דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם וגו' ודרשינן [ט"ז ע"א] מיעוט מאותם ואמרינן אותם בחזקה דהיינו העבדים הן שנקנין בחזקה ואין אחר בחזקה.
וקונה עצמה בשנים. פירוש בתשלום השנים, דכתיב שש שנים יעבוד. וביובל. פירוש דכתיב ויצא בשנת היובל. ובגרעון כסף. פירוש דכתיב אם רעה בעיני אדוניה וכו', מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. פירוש מדלא כתיב ותפדה עצמה אלא והפדה, מאי קאמר יסייע אותה האדון בפדיונה, כלומר ויחשב דמי שנים שעבדה אותו וינכה אותן מהדמים שקנה אותה בהם ותתן לו השאר ותצא. יתירה עליו האמה העבריה. פירוש שקונה עצמה בכל אלו ובסימן נערות, כדיליפנא לה מויצאה חנם אין כסף, ואמרינן בגמרא [ד' ע"א] ויצאה חנם אלו ימי נערות שהיא יוצאה בהן והיא בהבאת שתי שערות למטה במקום הערוה. אין כסף אלו ימי בגרות שאם מכרה אביה כשהיא נערה כשתבגור תצא מרשות אדון. והנרצע נקנה ברציעה. כדכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו. וקונה את עצמו ביובל. כדכתיב ועבדו לעולם, ואמרו חכמים [כ"א ע"ב] בקבלה שזה שאמר הכתוב לעולם הוא לעולמו של יובל. ובמיתת האדון. פירוש דאינו עובד את היורשין דכתיב ועבדו ולא לבנו ולבתו.
<h2>דף יז:</h2>
[לשון הרי"ף ז' ע"א מדפיו]. גמרא קיי"ל וגו'. אלו דברי המחבר רבינו יצחק ז"ל. אמר רבה גוי יורש את אביו וגו', דכתיב וחשב עם קונהו. פירוש דכתיב ונמכר לגר תושב וגו' או לעקר משפחת גר, דהיינו גוי, וקאמר רחמנא וחשב עם קונהו עד שנת היובל. והאי דקאמר עד שנת היובל שאם מכר עצמו לעשר שנים והגיע היובל אחר חמש שנים אם לא נפדה הרי זה יוצא ביובל. לפיכך אם עבד אותו שתי שנים וקנה אותו בחמישים יפחות עשרים דינר ויתן לו ל' ויוצא. ודייקינן מדקאמר קרא עם קונהו ש"מ עם קונהו דוקא, דהיינו הגוי שקנאו, הוא שמחשב עמו כמה שנים עבד אותו ופוחת אותם מן הדמים שלקח ממנו ומחזיר לו השאר. אבל אם מת הגוי אינו מחשב עם היורשים שלו. פירוש דקנה עצמו במיתת האדון, דהכי אמרינן בגמרא דהנרצע והנמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. נרצע דכתיב ועבדו לעולם, לו ולא את הבן ולא את הבת. הנמכר לגוי דאמר חזקיה וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. לפיכך קאמר רבא, מדקאמר קרא עם קונהו, וקפיד שלא יחשב אלא עם קונהו ולא עם היורשין, שמעינן מינה דיש לו יורשין, יורשים אותו בנכסיו. וקאמר רחמנא אע"פ שהן יורשין נכסיו אינן יורשים בכללן עבד עברי שקנה אביהן.
גר את הגוי וגו'. פירוש אבל ירושת הגר את אביו הגוי אינה מן התורה, אלא תקנה היא מדברי סופרים, משום דחיישינן שמא יחזור לגויותו אם לא נניחנו שירש אותו. דאדם בהול על הממון. לפיכך מוטב לנו שירש הוא זה הממון ולא יוכל אדם להחזיק בו. ואם יחזיק בו מוציאין אותו מידו אע"פ שקנאו ונותנין אותו לזה, דהפקר ב"ד הפקר. ויהיה עומד בגירותו ועובד השם. שזו היא דרך אברהם אבינו, שהיה ממשיך בני אדם ומכניסן תחת כנפי השכינה, כל שכן זה שנכנס מעצמו שלא נגרום לו שיחזור לגויותו. ופירוש סיאורו, כלומר חימוצו כמו [פסחים מ"ג ע"א] שיאור ישרף. עשה אותו כשהיה גוי דומה לחומץ, וכשנתגייר דומה ליין, וכשחוזר לגויותו דומה ליין שהחמיץ או לעיסה שהחמיצה ונפסדה מאכילה.
דתניא גר וגוי וגו'. מדקאמרינן שיש לו לגר לומר לגוי טול אתה ע"ז בחלקך ואני אטול מעות תחתיהם ש"מ שאין הגר יורש אביו הגוי מן התורה, שאילו היה יורשו נמצא כשמת הגוי הירושה כולה קנויה לשניהם, וכשמחליף עם אחיו ע"ז במעות נמצאו אלו המעות תחליפי ע"ז, שהן אסורין בהנאה בכל שהן, דכתיב בע"ז ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו וגו', ולמדנו מפי השמועה [נ"ח ע"א] בפירוש מקרא זה כל שאתה מביא מדמי ע"ז או ממשמשיה או מתקרובת שלה הרי הוא כמוהו. אלא זה שיכול לומר לאחיו טול אתה ע"ז ואני מעות, משום שאינו יורש אביו, אלא הכל הוא לאחיו שיזכה בהן, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וכאילו נותן לו אלו המעות במתנה. הלא תראה כשיבאו לרשות הגר שאסור לו לחזור ולהחליפם עם אחיו, משום שאנו אומרים כשבאו לרשותו קנאם במשיכה בדעת אחיו שהוא מקנה לו חצי הירושה, ונמצאו שהן שלו, והוא מחליף ע"ז. אבל גוי אינו יורש לא את בנו הגר, אם נתגייר הבן ולא נתגייר האב. ולא את אביו גר, אם נתגייר האב ולא נתגייר הבן. לא מן התורה. דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ולא תקנו לו חכמים שיירש אותו, דתניא הלוה מעות וגו' לא יחזיר לבניו, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו. פירוש אין דעת חכמים נוחה במעשיו, כלומר אין מחזיקין לו טובה, שלא הצריכוהו לכך. ובזה וכיוצא בו אנו אומרים [ירושלמי שבת פ"א ה"ב] כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, דהיינו במילי דממונא, אבל לא בתפלה וכיוצא בה ממצות שבין אדם למקום. דהכי אמרינן [ברכות כ"א ע"א] ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ודבר זה אינו חייב בו. הנה למדנו מזו הברייתא שאפילו נתגיירו הוא ובניו לא תיקנו לו שיורשן, וכל שכן אם הוא עומד בגויותו, דלא תיקנו שיירש אותן. ומקשי תלמודא ואמר והא תניא רוח חכמים וגו', וקשיין שתי ברייתות אהדדי. ופריק תלמודא ואמר לא קשיא כאן וגו'. פירוש ברייתא דקאמרה אם החזיר לאב [או לבן] אין רוח חכמים נוחה הימנו, כגון שתהיה הורתו של בן ולידתו שלא בקדושה, כלומר נתעברה בזה הבן והם גוים וכן נמי נולד זה הבן והן עדיין גוים ואחר שנולד הבן נתגיירו הבן והאב. ובזה אנו אומרים שהן כקטן שנולד, וכאילו אינו אביו. וברייתא דקאמרה רוח חכמים נוחה הימנו, כגון שעיבר אשה והוא עדיין גוי ונתגייר קודם שתלד האשה, נמצא בעת שנולד זה הבן ויצא לאויר העולם אביו גר. ולפיכך אמרינן שהמחזיר לו ירושת זה הבן רוח חכמים נוחה הימנו. דהואיל ולידתו בקדושה אם מחזיר לו רוח חכמים נוחה הימנו, משום דחיישינן דילמא מיחלף במי שהורתו ולידתו בקדושה.
<h2>דף יח.</h2>
ר' יוחנן אמר מהכא. אין הראייה לירושת גוי אביו אלא מהכא, דאמר קרא בפירוש בבני עשו ירושה, דכתיב כי ירושה וגו'. ומתמה תלמודא ואמר דהאי קרא דעשו ליכא מיניה ראייה, דעשו ישראל משומד הוה, שהניח דתו של יצחק אביו ועבר על מצוות שנצטוו עליהן בני נח. וראייה לדבר זה, שביקש להרוג אחיו ולעבור על שופך דם האדם וגו' [בראשית ט']. והואיל והוא משומד אומר אני שהוא יורש אביו. אבל גוי שהיה מתחילתו לסופו עובד עבודה זרה אין בניו יורשין אותו. אלא אי קא בעית למילף מקרא בפירוש שגוי יורש את אביו, דכתיב כי לבני לוט נתתי, ובני לוט מתחילתן לסופן גוים גמורים היו. ואמרינן בגמרא דטעמא דלא אמר רבי יוחנן כרבא משום דסבר דלא אמר קרא בפירוש גבי עבד עברי הנמכר לגוי עם יורשי קונהו. וגם נמי רבא לא אמר כר' יוחנן משום דסבר רבא דהאי דיהיב רחמנא לבני לוט ירושה, לא מפני שהן בני ירושה אלא זכות של אברהם אבינו. דכמו שמצינו שחס רחמנא על לוט משום זכות אברהם דכתיב [שם י"ט] ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו', כמו כן נמי בזכותו נתן לבניו.
<h2>דף כב:</h2>
עבד כנעני נקנה בכסף וגו'. דכתיב והתנחלתם אותם וגו', והוקשו עבדים לקרקעות, מה קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני נמי נקנה בכסף בשטר ובחזקה. ובגמרא מפרש להאי חזקה ואמר, כגון התיר לו מנעלו וגו' או תקפו והביאו אצלו או הגביה העבד את רבו, וכל שכן אם הגביהו הרב לעבד. וקונה את עצמו וגו'. פירוש דר"מ סבר בכסף על ידי אחרים ואפילו שלא מדעת העבד, כגון שנתנו אחרים לרבו מנה על מנת שיוציאו לחירות, משקבל הרב הכסף קנה העבד עצמו אע"פ שלא ידע העבד. ואע"ג דסבירא ליה לרבי מאיר דחוב הוא לעבד ואין חבין לו לאדם שלא מדעתו, שאני הכא דקבלת רבו גרמה לו שיחרור, ואין אחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב, והרב קבל לצורך עצמו ומקנהו מאליו. אבל לא על ידי עצמו. פירוש דאין קנין לעבד בלא רבו, כגון דקני ליה חד מנה ואמר לי' על מנת שתצא בו לחירות. סבר ר' מאיר כשנותן אדם כסף לעבד ואמר ליה קנה זה על מנת שתצא בו לחירות קני עבד וקני רביה אותו כסף ולא יצא לחירות. ואע"ג דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות. דאמרינן האי דאמר ליה על מנת ולא כלום היא. אבל קונה עצמו בשטר על ידי עצמו, דכותב לו רבו הרי אתה בן חורין וכו' ונותנו לו. אבל שיתנהו רבו לאחרים שיקבלוהו לו לא, דחוב הוא לו שיצא לחירות, ואין חבין לו אלא מדעתו. הכי נתברר בגמרא [כ"ג ע"א] טעמיה דר' מאיר. וחכמים אומרים וגו'. נתברר בגמרא [שם] דהאי חכמים האמורים במשנה ר' שמעון היא, ונשנה בלשון חכמים. ונתברר נמי דמתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני, ר' שמעון אומר בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים, אבל בשטר ע"י אחרים אין על ידי עצמו לא. פירוש סבר רבי שמעון כשנותן אדם הכסף לעבד ואומר לו על מנת שתצא בו לחירות נמצא שאפילו לעבד לא הקנה הכסף אלא על מנת שיתנהו לרבו יוציא בו לחירות, וכל שכן בכסף על ידי אחרים שנתן אדם לרבו על מנת שיוציא העבד לחירות. ובשטר על ידי אחרים. דסבר דזכות הוא לעבד שיצא לחירות וזכין לאדם שלא בפניו. אבל בשטר על ידי עצמו לא, פירוש שיקבל הוא הגט מאדוניו אינו יוצא לחירות. וטעמיה דר' שמעון משום דכתיב גבי עבדים או חופשה לא ניתן לה וכתיב גבי אשה וכתב לה ויליף לה בגזירה שוה, וכמו שמצאנו גבי אשה אם יזרוק גיטה והיא בביתו ולא הגיע לידה אינה מגורשת, דבעינן שינוח הגט ברשות שאינו שלו. כמו כן נמי צריכין אנו שינוח גט העבד ברשות שאינו של אדון. לפיכך כשנותנו לעבד העבד קנוי לאדון ונמצא ברשותו נח. לפיכך צריכין אנו שיזכה לו בו על ידי אחרים. ונתברר בגמרא שחכמים חלוקין על ר' מאיר ור' שמעון, וסברי דעבד כנעני נקנה בכסף ובשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים, דגטו וידו באין כאחת. נמצא בדבר שלש מחלוקות, ר' מאיר, ור' שמעון השנוי במשנה בלשון חכמים, וחכמים אין דבריהם (דבורים) [אמורים] במשנה. והלכה כחכמים.
עבד כנעני וגו' תנא אף בחליפין. פירוש שיתן שמעון הקונה לראובן המקנה שהוא רבו של עבד כלי כל שהו ואומר לו קנה כלי זה חלף העבד שלך שמכרת לי בכך וכך. כיון שהגביה ראובן אותו הכלי קנה שמעון אותו העבד, אע"פ שלא נתן עדיין הדמים, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. והוא הנקרא קנין, שקונין בבגד, מפני שאותו הבגד כלי. וילפי ליה לקנין מדכתיב שלף איש נעלו, כדפרשינן לה בתחילת גמרא דמשנה א' מהאי מסכתא [ב' ע"ב]. וקא שאיל תלמודא ואמר אמאי קא מני תנא דמתניתין דרכים שהעבד נקנה בהם, ולא קא חשיב נמי בהדייהו חליפין שהוא נקנה בהם. ומהדר תלמודא ואמר האי דלא קא חשיב ליה בהדייהו לאו משום דקסבר אין העבד נקנה בחליפין, אלא משום דלא קא חשיב לה אלא דבר שאין קונין בו המטלטלין, דהיינו כסף שאין קונין בו המטלטלין, אע"פ שקונין מדאורייתא תיקנו בו חכמים שלא יקנו בו גזירה שמא תפול דליקה באונס וישרפו המטלטלין ויאמר לו בעל המטלטלין לבעל המעות נשרפו המטלטלין שקנית ממני ונתת לי דמיהן, לפיכך כשאנו אומרים שהמטלטלין הם עדיין ברשות המוכר אע"פ שלקח דמיהן ולא קנה אותם הלוקח, יטרח המוכר ויציל מטלטלין שלו. וזה השמיענו התנא. דאע"פ שהעבד מטלטל ומהלך ממקום למקום לא חשבו אותו עם שאר המטלטלין ותיקנו שלא יקנה בכסף. אלא הניחוהו על דין תורה שהוא נקנה בכסף, כדפרשינן במתניתין ואמרינן שהוקש לקרקע. וכן נמי נקנה בשטר כדפרשינן במתניתין, מה שאין במטלטלין, דמטלטלין אינן נקנין בשטר. וכן נמי נקנה בחזקה, כגון התיר לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו וגו'. ואין זה נוהג במטלטלין, מפני שהם פגרים מתים. וכן נמי אם תקף העבד והביאו אצלו קנאו אע"פ שלא הגביהו מעל הארץ. דאין זה נוהג במטלטלין שהוא יכול להגביהן ואין לו טורח גדול בהגבהתן. ואלו הדברים שאינם נוהגין במטלטלין, והם שהזכיר התנא במשנתנו. אבל דברים שהם הנוהגים במטלטלין והן חליפין לא זכר אותם במשנה. ולעולם סבירא ליה דעבד נקנה בחליפין.
אמר שמואל וגו' תקפו וגו' קנאו. פירוש שהעבדים נקנים במשיכה כזו, והיא מיקריא חזקה. אבל אם קרא לעבד ובא אצלו, אע"פ שאמר לו רבו ראשון לך אצל לוקח ועשה העבד כמו שאמר לו רבו, לא קנה העבד. ואומר הרב ז"ל ואי קשיא לך וגו' שאני בהמה דאדעה דמרה אזלא. פירוש הואיל וכל מה שעושין הבהמות והחיות וכל עופות עושין אותו כפי כח הניתן להם בטבען בתחילת בריאתן, ואינן עושין מה שהן עושין כמו שעושין בני אדם הנבראים בצלם ודמות שהם עושים בדעת ומחשבים ויודעים, שהם יודעים ומתחדש להם ידיעה אחר ידיעה כפי גודל מחשבתם, ומחשבת זה אינה מחשבת זה. מה שאין כן שאר מיני בהמה חיה ועוף, שכל מין ומין מהן הדבר הנמצא בו הוא שוה בכל. והואיל והבהמה אין לה דעת ומחשבה, אלא היא מהלכת כפי דעת בעליה שנוהג אותה בידו או בלשונו. אבל עבד שיש לו דעה ומחשבה ואחר שאמר לו אדוניו עשה כך פעם הוא עושה ופעם הוא מורד ואינו עושה אלא מה שהוא רוצה, אע"פ שקבל ועשה והלך כמו שאמר לו רבו שני או ראשון לא קנאו רבו שני בכך עד שימשכנו בתקיפה או בשימוש כדרך שמשתמשין בעבד, כגון התיר לו מנעלו וגו', כדקאמרינן בברייתא.
אמר רב אשי עבד קטן וגו'. פירוש קונין אותו בדברים שקונין בהן העבדים ובדברים שקונין בהן הבהמה, דהיינו במשיכה, כגון שקרא לו ובא אצלו אע"פ שלא תקפו. והאי דקאמרה הברייתא שאם קרא לה או הכישה ועקרה ידה ורגלה מעל הארץ, כדרך המהלך ממקום למקום שהוא עוקר ידו ורגלו ממקום זה ומניחם במקום אחר, שקנה בדבר זה הבהמה. דוקא שימשוך בפני הבעלים או שיאמר לו בעליה קודם שימשוך לך משוך וקנה. הכי נתברר מבבא קמא פרק שור שנגח את הפרה בגמרת בור של שני שותפין [ב"ק נ"ב ע"א] אמרינן א"ר שמעון בן לקיש המוסר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה. ומתמה תלמודא ואמר, במאי אי במסירה ליקני במסירה אי במשיכה ליקני במשיכה. ומהדרין לעולם במשיכה וצריך למימר ליה לך משוך וקנה וגו' כיון שמסר לו משכוכית וגו'.
ת"ר כיצד בחזקה וגו'. פירוש התיר העבד לרבו מנעלו או הכניס המנעל ברגל האדון או הוליך כליו של אדון אחריו לבית המרחץ, בכל אחד מהמעשים האלו שעושה העבד קנה אותו רבו. ואם הגביה רבו לו, פירוש כדרך שמגביה המטלטלין, אומר רשב"ג לא תהא החזקה, שקונה בה העבד בהתרת מנעל וכיוצא בה מדברים שמשתמשין בהם בעבדים, גדולה מההגבהה, הואיל וההגבהה קונין בה בכל מקום, כלומר קונין בה המטלטלין בין שנתן דמים בין שלא נתן. רב יהודה הנדואה וגו'. אומר ר"ש ז"ל מארץ כוש מתרגמינן הינדואה. גר שאין לו יורשים ותקיף ליה עלמא. פירוש היה גוסס למות. אמר ליה. פירוש מר זוטרא לעבדיה דגר. שלוף לי. פירוש חלוץ לי המנעל שלי מעל רגלי. ורצה מר זוטרא לקנות העבד בחזקה שיוליך המנעל לביתו, שאם ימות אדוניו והוא מוליך המנעל יהיה בעבדותו ויחזיק בו.
<h2>דף כג.</h2>
איכא דאמרי גדול היה. העבד ועשה מר זוטרא דבר זה שיוליך המנעל שלו כדי שלא ימות האדון ויזכה הוא בעצמו מן ההפקר, לפיכך זכה בו הוא לפני המיתה והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו, שלא יהיה העבד בלא אדון רגע. ואיכא דאמרי קטן היה. זה העבד וכדאמר אבא שאול שאם העבד קטן והחזיק בו אדם אפילו לאחר זמן קנה אותו. לפיכך קנה אותו מר זוטרא, דעבד קטן הרי הוא כבהמה. והוא הדין שלא היה צריך להחזיק בו מחיים, אלא עבד הכי כדי שלא יחזיק בו אחר זולתו.
פיסקא. וקונה את עצמו וגו' מתניתין ר' שמעון וגו'. כדפרשינן לה במתניתין. והאי דקאמר בשטר אם מסר לו השטר קנה עצמו, דוקא שמסר לו בעדים או שהיו העדים חתומים בו. דמקשינן גט עבד לגט אשה בגזירה שוה מלה לה, דכתיב גבי אשה וכתב לה ספר כריתות וגו' וכתיב גבי גט עבדים או חופשה לא ניתן לה, מה התם בעדים, דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אף הכא נמי בעדים.
<h2>דף כד.</h2>
תנא יוצא בשן ועין. פירוש העבד יוצא לחירות בשן ועין. כדאמר קרא לחפשי ישלחנו תחת עינו לחפשי ישלחנו תחת שנו. ודבר זה לא בא התנא להשמיענו, שהרי הוא כתוב בתורה בפירוש, ובכי הא מילתא אמרינן זיל קרי בי רב הוא. אלא בא להשמיענו דכמו שהעבד יוצא בשן ועין, והם איברים שבגלוי ואם ילך אחד מהן אינו חוזר לברייתו ומתרפא, כמו כן אם יחתוך אדון אחד משאר איברים שהן גלויין לעין ואינן חוזרין עבד יוצא בהן לחירות. ואמרינן בגמרא היכי ילפינן שאר איברים שאינן חוזרין משן ועין, והרי שן ועין שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. והכי פירושה, כלומר מדאיצטריך קרא למימר שן ועין, ולא כתב אחד מהן בלבד והיינו למדים האחר ממנו, ש"מ שזה השני בא להוכיח שאין דנין זה הדין אלא באלו השנים בלבד, והיכי קא ילפת מינייהו לשאר איברים. ומהדר תלמודא ואמר, דלא אמרינן שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין אלא כששניהם שוין, אבל אם אין שניהן שוין לא קרינא בהו שני כתובים הבאים כאחד, אלא כל אחד מהן אילו נכתב לבדו לא היינו למדים האחר ממנו, ושן ועין אין שניהם שוים עד שנאמר יכתב האחד מהן ונלמוד ממנו השני, דאילו כתב שן בלבד היינו אומרים אפילו שן דחלב, פירוש הייתי טועה ואומר אפילו יפיל האדון שן עבד קטן שהיה מצוי בעת שהיה יונק החלב, אע"פ שאותו שן חוזר ומחליף, העבד יוצא לחירות. לפיכך כתב רחמנא עין להשמיענו שהשן שיוצא בו העבד לחירות הוא שן הדומה לעין, שאם ילך אינו חוזר ומחליפו. ואי כתב רחמנא עין ולא כתב שן היינו טועים ואומרים דאין עבד יוצא לחירות אלא אם יפול אבר הנברא עמו דומיא דעין, אבל שן שלא נברא עמו כגון שן עבד גדול שלא נברא עמו אלא החליפו תחת שן דחלב הייתי אומר אם יפילו אין העבד יוצא בו לחירות. לפיכך כתב רחמנא נמי שן. ולפי זה התירוץ לא נשאר עמנו שני כתובין הבאין כאחד. ואמרינן נמי בגמרא כי יכה כלל שן ועין פרט, ואנו יש בידינו נמי עיקר דהיכא דאיכא כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, והפרט הוא שן ועין בלבד אבל מידי אחרינא לא, ואמאי מרבינן כ"ד איברים. ומהדר תלמודא ואמר, אילו הוה כלל ופרט בלבד היה כמו שהקשית, אבל עכשיו שיש עמנו בפסוק כלל אחר, דהיינו לחפשי ישלחנו, הכתוב בסוף הפסוק, דמשמע דכל הכאה שיכנו יצא לחפשי, נמצא כלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט, ומה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואיברים שאינן חוזרין אף כל שבגלוי ואינן חוזרין עבד יוצא בהן לחירות. ומהדר תלמודא ומקשי, ואימא מה הפרט מפורש שבעליו בטל ממלאכתו ואינן חוזרין, דשן ועין אם יפילם הן מבטלין אותו, מפני שהעין רואה בה והשן לועס בה. ואע"פ שיש עין אחרת ושן אחרת, אינו עושה מלאכתו כשהיה מקודם. ואין אנו אומרים כן, אלא אמרינן בברייתא תלש בזקנו ודלדל בו עצם, פירוש דלדל עצם מן הלחי, עבד יוצא בו לחירות. ומהדר תלמודא ואמר, אנו מרבין דבר זה מכלל בתרא דכתיב לחפשי ישלחנו. ומהדר תלמודא ומקשי, אם אתה מרבה מכללא בתרא רבי נמי אם הכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור, למה שנינו בברייתא (או) ואמרנו אם הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אין עבד יוצא בהם לחירות. ומהדר תלמודא ואמר, אם באנו לרבות כל דבר נתבטל מה שאמרנו אין אתה דן [אלא] כעין הפרט, מה הפרט מפורש שן ועין שהן איברים שאינן חוזרין וגו', ואם נרבה הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור לא רבינו כעין הפרט. והיינו דקאמר תלמודא אם כן שן ועין מאי אהנו לי. ואע"ג דקאמר תלמודא דמרבינן תלש בזקנו וגו' מלחפשי ישלחנו, וחזר והקשה לו מהכהו על ידו וצמתה, לא אמר אותו אלא בדרך דרש. אלא היה יכול התלמוד להשיב ולומר זה שאמרה הברייתא תלש בזקנו וגו' הוא הולך על העיקר שהוא דומה לשן ועין כדקא פריש לה הרב ר"מ [פ"ה מהלכ' עבדים ה"י] זק"ל וקאמר, תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי יצא לחירות, שהרי ביטל מעשה השינים הקבועים באותו העצם. זה הפירוש כי סיני. ואומר רבינו חננאל בר' שמואל ז"ל, ומשום שהלכה זו נתבאר ממשא וממתן של הדין תלש בזקנו ודין צמתה ידו ופירוק קושיא דאקשינן מכללות שבידינו, הוצרכתי לזכור אותה ולפרשה.
<h2>דף כד:</h2>
ת"ר וכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר' שמעון ר' מאיר אומר אינו צריך. ואמרינן בגמרא מאי טעמיה (דרשב"ג) [דר"ש] ומהדרינן יליף שלוח שלוח מאשה מה להלן בשטר אף כאן נמי בשטר. פירוש כתיב גבי אשה המתגרשת מבעלה וכתב לה ספר וגו' ושלחה, ש"מ שאינה מתגרשת אלא בשטר. וכתיב גבי משחית עין עבדו או מפיל שינו לחפשי ישלחנו. וכמו שמצינו גבי אשה המתגרשת מבעלה הכתוב בה שילוח, דהכי כתיב ושלחה, שאינה משתלחת אלא בכתיבת שטר לה, דהיינו הגט. אף נמי ישלחנו הכתוב גבי עבד אינו נעשה חפשי לישא בת חורין אלא עד שיכתוב לו אדוניו שטר דהיינו גט שיחרור. ורבנן אמרי לעולם אינו צריך גט שיחרור, והאי דקא ילפת מוישלחנו, אילו כתב רחמנא ישלחנו לחפשי הוה מפרשינן ליה הכי כדקא אמרת ישלחנו בשטר ואז ייעשה חפשי, ואם אינו משלחו בשטר אינו נעשה חפשי. אבל השתא דכתיב לחפשי ברישא והדר כתב ישלחנו ש"מ מעת ששיחת עינו או הפיל שינו נעשה חפשי ומשתלח בהם במום זה שעשה בו. המכריעים לפני חכמים אומרים. פירוש מכריעים דברי זה על דברי זה בבית המדרש. ואמרי נראין דברי ר' טרפון בשן ועין. פירוש שאינו צריך גט שיחרור אלא מעת שישחית עינו ויפיל שינו יצא לחירות. הואיל והתורה זיכתה לו. פירוש הואיל ואלו שני האיברים כתובים בתורה בפירוש. ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל ואינן בפירוש, אלא אנו מדמין אותם להם במה מצינו ואומרים מה מצינו בשן ועין שהם איברים שבגלוי ואינן חוזרין אף כל איברים שבגלוי שאינן חוזרין והואיל והן מדרשא צריך גט שיחרור להשיאו בבת חורין. ואומר הרב רבינו יצחק ז"ל, וקיימא לן וגו'. דגרסינן בפרק כירה במסכת שבת [ל"ט ע"ב] בענין הא דתניא לא ישתטף אדם וגו'. פירוש שיתן המים על ראשו ועל רובו אפילו בצונן. דגזרינן צונן אטו חמין וכולה משום גזירת מרחץ ור' שמעון מתיר. ואמרינן התם אמר רב חסדא מחלוקת ר' שמעון ור' מאיר בקרקע, פירוש כגון שהיו החמין בבנין של קרקע כגון אמבטיות שעושין בבית המרחץ. לפיכך קסבר ר' שמעון הואיל וטבעם שישתמר בהם המים וישאר בחמימותו אינו נחשד מי שרוחץ בהם שרחץ במים שהוחמו בשבת. לפיכך מתיר לרחוץ בהם. אבל אם אלו המים החמין הן בכלי שאין דרך חמימותם כל כך להשמר בו, אם ירחוץ בו יחשדוהו שרחץ במים שהוחמו בשבת, ור' יהודה שהוא מכריע אסר בחמין ושרי בצונן, ואמר רבה בר בר חנה וגו'. ואמרינן נמי התם א"ל רב יוסף לרבה בר בר חנה זה שפסקת הלכה כר' יהודה, בפירוש שמיע לך מרבך שהלכה כר' יהודה או פסקת את ההלכה מעצמך בשביל שראית ר' יהודה מכריע ואתה לומד דבר זה מן הכלל שאמרו אותו חכמים. וקא שאיל תלמודא התם ואמר ומה הוא מקולי מטלניות, פירוש חתיכות של בגד בליות, כדכתיב [יהושע כ"ט] בלות ומטולאות, חלקו בהם במסכת כלים בפרק כ"ח [מ"ב] ר' אליעזר ור' יהושע. ור' עקיבא הכריע ביניהם. וזו היא המשנה שחלקו בה במסכת כלים, פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים [שהתקינה] לפוק בהן את המרחץ, פירוש לסתום בהם הנקב במרחץ שלא יצא ממנו ההבל. או התקינה לנער בהן את הקדירה, פירוש לתפוס בה את הקדרה כשהיא חמה ולהסיר אותה מעל האש, כמו [בראשית כ"ד] ותער כדה אל השוקת. או שהתקינה לקנח בה את הריחים בין מוכן בין שאין מוכן טמא, פירוש בין שהיתה זו ההתקנה שהניחו בקופסא דהיינו מוכן, בין שתלאו בבגדו או הניחו אחרי הדלת דאע"פ שלא הניחו בקופסא ואינו מוכן לגבי קופסא מ"מ מוכן מיקרי הואיל ולא זרקו לאשפה דעתיה עילוה ובגד מיקרי ומקבל טומאה. ור' יהושע סבר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור, פירוש אע"פ שתלאו בבגדו או הניחו אחורי הדלת ועשה לו זו ההכנה, או זרקו לאשפה שאינו מוכן כלל, הכל טהור. דהואיל ולא הניחו בקופסא בטולי בטליה. ור"ע בא והכריע ואמר מוכן טמא פירוש אם תלאו בבגדו מוכן מיקרי. וטמא, והרי הוא כמי שהניחו בקופסא כמו שסובר ר' אליעזר. אבל אם הניחו אחורי הדלת אינו מוכן וטהורים, והרי הוא כמי שזרקו לאשפה. הכין אוקימנא בגמרא בפרק במה מדליקין [שבת כ"ט ע"א]. ולפיכך קאמרינן בפרק כירה חוץ מקולי מטלניות שאע"פ שר' אליעזר מחמיר, פירוש ואומר אם תלאו בבגדו והניחו אחורי הדלת טמא. ור' יהושע מיקל ואומר טהור ור"ע מכריע אין הלכה כדברי המכריע. ויהבינן טעמא ואמרינן משום דר"ע גבי ר' אליעזר ור' יהושע תלמיד הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא הדר ביה ר"ע לגבי ר' יהושע מדקתני פתילת הבגד שקיפלה, דמאי איריא דתני פתילת הבגד ליתני פתילה של בגד, אלא מאי פתילת הבגד דעדיין בגד היא. וכך פירושו, מדקאמר פתילת הבגד משמע שאע"פ שעדיין הוא בגד קצת וחשוב אצלו כגון שתלאו בבגדו אעפ"כ קאמר במתניתין ר"ע אומר טהורה, פירוש טהורה היא לגבי טומאה ומדליקין בה בשבת דלאו בשבר כלי מדליק אלא בעץ בעלמא קא מדליק. ואמר ליה דאי מכללא וגו'. פירוש א"ל רב יוסף לרבה שפסק הלכה כר' יהודה, אם פסקת הלכה כר' יהודה משום ששמעת כללא דאמר הלכה כר' תנחום, אין הפסק שלך יפה, משום שזה הכלל שאמר אותו ר' תנחום אינו נוהג אלא במשנה בלבד, אבל בברייתא אם שנים חולקים ואחד מכריע אין אנו אומרים בזה הלכה כדברי המכריע. ומהדר ליה רבה בר בר חנה לרב יוסף וא"ל האי דקא פסיקנא הלכתא כר' יהודה לאו מזה הכללא פסיקנא ליה, דבודאי אנא ידענא דלא נהיג האי כללא בברייתא. אלא בפירוש שמיע לי מרבותי שהלכה כר' יהודה.
ת"ר הכהו על עינו וגו' כנגד עינו. פירוש שהכה בכותל והבעיתו בקול וירד מים לעינו ונסתמה או כנגד אזנו ונתחרש בקול, אין עבד יוצא בהן לחירות. והאי דקאמר מאי טעמא, דברי רבינו יצחק, אבל בגמרא מקשינן ואמרינן למימרא דקלא ולא כלום הוא והא תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית [ותקע בו] ושברו. פירוש בקול. משלם נזק שלם. ואמר רב יוסף סוס שצנף וחמור שנער ושברו את הכלים משלמין חצי נזק. אלמא חיישינן לקלא. ומהדר תלמודא ואמר שאני התם דאדם בר דעה הוא. פירוש והואיל וזה העבד בר דעת היה לו ליתן לבו על פחד קול הבא פתאום, והואיל ולא נתן זה על לבו נמצא דאיהו מיבעית לנפשיה, ומשום האי טעמא אמרינן בברייתא המבעית את חבירו, פירוש וניזק. פטור מדיני אדם ואינו חייב לשלם. דגרמא כי האי גונא בנזקין פטור. והוה ליה למיקם אנפשיה ולא [ל]מיבעית. וחייב בדיני שמים. פירוש והקב"ה נפרע ממנו על שהבעית חבירו. לפיכך אם תפס בחבירו ותקע באזנו שעשה מעשה בידים חייב. והאי דאמר רמי בר יחזקאל בגמרא חייב נזק שלם אינה הלכה, אלא אם יש בכלי זרעונים והכניס ראשו ואכל הבזרוני ותקע בכלי ושברו בקול חייב על הבזרוני שאכלם נזק שלם ועל הכלי חצי נזק צרורות דמשלם מן העלייה, דהואיל ויש בכלי בזרוני מנהגו שיכניס ראשו לאכול וכשמכניס ראשו יתקע, ואינו משונה. אבל אין בכלי בזרוני והכניס ראשו וצעק, משונה הוא וחייב חצי נזק קנסא ואינו משלם אלא מגופו. וכן סוס שצנף חייב חצי נזק צרורות, דמנהגו שיצעק ולא שינה בצעקתו.
ת"ר הכהו על עינו וכהאה. פירוש וחסר מאורה, כמו [ויקרא י"ג] והנה כהה הנגע, ותכהן עיניו מראות [בראשית כ"ז]. או הכהו על שינו ונדנדה אם יכול להשתמש בעינו שרואה בה הדברים הברורים, אע"פ שאינו כשימוש הראשון שהוא רואה בה מרחוק רחוק והדברים הדקים עד למאד, או ללעוס בשינו אע"פ שאינה חזקה כמו שהיתה, אין העבד יוצא בהן לחירות. ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות. תניא אידך הרי שהיתה עינו כהויה וגו'. אם יכול להשתמש בהן. שהיה רואה בעינו קצת, או היה יכול להשתמש בשינו קצת. נמצא כשהכה אותו ביטל אותו השימוש, ודומה למי שסימה עין יפה ושן חזקה. ואמרינן בגמרא שהוצרך התנא להשמיענו שתי ברייתות אלו, אע"פ שנראה לנו שאנו יכולין ללמוד אחת מאחת, דאי אשמועינן בברייתא ראשונה אם יכול להשתמש בה [אינו יוצא לחירות] ואם אינו יכול להשתמש בה עבד יוצא לחירות הייתי אומר שאם בא לעין בריאה משום שכך אמרה תורה ושיחתה לחפשי ישלחנו והנה שיחתה, אבל אם היתה עינו כהויה לא דבר בה הכתוב, ואם ישחיתה אין עבד יוצא בהן לחירות. וכן נמי אילו אמרה לנו הברייתא דין משחית עין כהויה הייתי אומר בזה הוא שיצא לחירות משום דסמאה לגמרי אבל התם דלא סימאה לגמרי אלא עדיין הוא יכול להשתמש בה אבל אינו יכול להשתמש בה כמו שהיה משתמש בה בתחילה. ומהאי שיקלא וטיריא שמעינן דהאי דקאמר בברייתא ראשונה אם יכול להשתמש בה, כלומר שיכול לראות בה הדברים על בוריין אבל אינו יכול לראות בה כמו שהיה רואה בה מרחוק רחוק או אינו יכול לראות בה דברים דקין, אבל אם עשאה כהה דכהה, דאפילו הדברים הברורים לא יראה אותם כמו שהיה רואה קודם, יוצא בהן לחירות.
ת"ר הרי שהיה רבו רופא וגו' חתור לי שיני. פירוש נקר אותה וגרד אותה (כשיגרוד) [כשגרד] סביב מושבה נפלה. שיחק באדון ויצא לחירות. אע"פ שלא נתכוין האדון לסמאו ולא להפיל שינו. רשב"ג אומר לא יצא לחירות. משום דהאי דקאמר קרא לחפשי ישלחנו תחת שינו או עינו דוקא בשנתכוין האדון לשחת עינו או להפיל שינו. דהכי קאמר ושיחתה, כלומר שנתכוין לכך. ואילו לא כך היה משמעות דקרא לא היה צריך למימר ושיחתה אלא לחפשי ישלחנו תחת עינו, והייתי אני יודע ששיחתה. ומדאמר הכי ש"מ במי שנתכוין לכך מיירי קרא. ואמרינן בגמרא דרבנן סברי דהאי דאמר קרא ושיחתה דמשמעותיה להכי אתא דהיינו למתכוין, אינו מיירי על מי שהכה עין עבדו אלא על מי שהושיט ידו במעי שפחתו לרפאתה או לסעד בעת לידתה וסימא העובר שבמיעיה פטור. ועל זה אמר קרא ושיחתה, עד שיתכוין לשחתה, דהיינו יתכוין לעין. וזה שהושיט ידו למעי שפחתו לא נתכוין לתפוס העין כלל. אבל זה שכחל עין עבדו נתכוין לעין או לחתור השן, ואע"פ שלא נתכוין להשחית חייב.
אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה. פירוש לא היה יכול לראות בה. וחטטה. פירוש עשה לה סם נבקעה בו ונשאר המקום גומא, כמו [סוכה ט"ו ע"א] החוטט בגדיש (לכסות) [לעשות] לו סוכה שפירושו חופר בגדיש. יצא העבד לחירות. מאי טעמא משום דשוייה לעבד מחוסר אבר למראית העין. ואע"פ שמתחלה לא היה רואה בעינו, אבל לא היה נראה לעין שהוא מחוסר אבר. וכן נמי אמרינן גבי מומין דאע"ג דלא אמרינן בעוף זכר תמים, אם יבש גפו או אם נקטעה רגלו או אם נחטטה עינו מום מיקרי. ורומז לדבר זה דכתיב מן העוף, שהן שלימין מיבישת גף וגו', ולא כל העוף. ואמר ר' חייא. פירוש שהיה לעבד אצבע יתירה על חמש אצבעות ידיו וחתכה האדון. אם נספרת. אותה אצבע. עם האצבעות. שהיתה בשורת שאר האצבעות, ואין נראית שהיא יתירה אלא כשמונין האצבעות. עבד יוצא בה לחירות. ואומר רבינו ז"ל [פ"ה מהלכ' עבדים ה"ו] וה"ה לאחד מראשי איברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה שאם חתכו הרי חסרו אבר ויצא לחירות.
<h2>דף כה.</h2>
(א"ר) [ת"ר] עשרים וארבעה ראשי וגו'. זו משנה היא בפרק ששי ממסכת נגעים [מ"ז], והביאה התלמוד [אגב] גררא הכא במסכת קידושין ואמר ותני עלה וכולן עבד יוצא בהן לחירות. והכין פירושה, אמרינן בפרשת אשה כי תזריע [ויקרא י"ג], וראה הכהן את הנגע וגו' ושיער בנגע וגו' וראהו הכהן וטימא אותו, ואמרינן בסיפרא [תזריע פ"ב ח'] מדקאמר בסיפא דקרא וראהו משמע שיש קפידא בדבר שלא יהא הנגע טמא עד שיהא הכהן רואה את הנגע כולו כאחת, פירוש במקום אחד, שאם היה בראש חוטמו שופע אילך ואילך או בראש אצבעו אילך ואילך אינו טמא. פירוש הנגע אינו נקרא נגע עד שיהא שיעורו כגריס הקלקי מרובע. ושיעור זה הגריס צמיחת ל"ו שערות. לפיכך אם יהיה זה הנגע מקצתו על ראש חוטמו או אזנו או אצבע מאצבעות ידיו ורגליו או על הגיד שלו, ושאר הנגע יורד מכאן ומכאן, כדקאמר שופע אילך ואילך, אין הכהן רואה הנגע במקום אחד, אלא רואה מקצתו על ראש אצבעו או חוטמו ומקצתו על שאר אצבעו או חוטמו, ואינו מיקרי נגע. והאי דקאמר משום מחיה, מפני שהנגע דהיינו בהרת לבנה או שאת או ספחת מראה השאת או ספחת הבהרת אינה טמאה אלא באחד משלשה סימנין. בשיער לבן, דהיינו שיראה בה שתי שערות לבנות, כדקאמר קרא [שם י"ג] והנה נהפך שיער לבן בבהרת. או בפשיון, כדקאמר קרא ואם פשה תפשה המספחת ומספחת היא שם נגע, והיא תולדת הבהרת או שאת, דכתיב שאת או ספחת או בהרת, כלומר שאת וספחתה כלומר תולדתה, דספחת לשון טפילה [שבועות ו' ע"ב] כדכתיב [ש"א ב'] ספחני נא אל אחת הכהונות, כמו שנתברר מסיפרא וממסכת נגעים [פ"א מ"א]. וזה הפשיון הוא שיגדל הנגע ויוסיף על מה שהיה. והסימן השלישי [של] הטומאה הוא שיראה בנגע מחיה, דכתיב [ויקרא שם] ומחית בשר חי בשאת, כלומר זה הנגע שהוא כגריס שנשתנה מראיתו משאר הגוף נשאר בתוכו בשר חי שלא נשתנה. ואע"פ שאין שיעור זה הבשר אלא כשיעור צמיחת שתי שערות אורך ושתי שערות רוחב. ושיעור זה כעדשה מרובעת. הכי אמרינן בסיפרא [תזריע פ"ג ז']. אבל אם אין בנגע לא שיער לבן ולא מחיה או לא פשה הנגע אינו טמא. והאי דקאמר הכא בכ"ד איברים אינן מטמאין משום מחיה, ולא קאמר אינן מטמאין משום שיער לבן, משום שאין דרכן של ראשי איברים אלו שיעלה בהן שיער, אלא הוא הדין נמי שאין מיטמאין משום פשיון, מפני שאין הכהן רואה הנגע כולו כאחד, כלומר שיעור הנגע שהוא כגריס, כדפרשינן משום שראשי אלו האיברים עגול. לפיכך אם היו ראשי איברים אלו מקומן יושב כגריס שאינו עגול מטמאין בנגעים. ואלו הן כ"ד איברים, אצבעות ידים ורגלים עשרים. וחושב ראשי דדים באבר אחד. וכן חושב ראשי אזנים באבר אחד. הרי שנים ועשרים. וראש החוטם וראש הגויה. פירוש ראש הגיד. וחלק ר' יהודה ואמר אף ראשי דדין של איש. ואין הלכה כמותו. עד כאן תשלום המשנה.
ואמרינן בגמרא תני עלה וכולן עבד יוצא בהן לחירות. פירוש כל אלו הכ"ד אם יחתוך האדון אחד מהן יצא העבד לחירות. ואמר נמי התנא בתשלום הברייתא, שר' חולק בזה וסובר אף המסרס נמי עבדו בבצים יצא העבד לחירות. ואמרינן בברייתא בגמרא, כתנאי, פירוש חלוקת ר' השנוי בברייתא היא כמו חלוקת אלו התנאים שחלקו בפירוש האי קרא ומעוך וכתות ונתוק וכרות כולן אף בבצים דברי ר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב אומר כולן בגיד. והאי דמפרשינן מילתיה דר' דקאמר אף הסירוס שהוא בבצים, הכי פרישנא לה בגמרא, ואמרינן האי דקאמר ר' אף הסירוס, סירוס דמאי, אילימא סירוס דגיד היינו גויה, דהכי קאמר וראש הגויה. אלא האי סירוס דקאמר ר' סירוס דבצים. ומקשינן נמי בגמרא ואמרינן ולשון לר' לא, פירוש אינו מן האיברים הגלויים. והתניא הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על לשונו ר' אומר הוזה ותנן נמי מומין. פירוש תנן בבכורות [מ' ע"א] גבי מומין של בכור. (והוא) [ו]שניטל רוב (הלשון) [המדבר]. פירוש ממקום פרישת דיבוקה ולמעלה קרי מדבר. ואע"ג דדבור בבהמה לא שייך קרי ליה מדבר משום שהלשון מדברים בו בני אדם, ש"מ שהלשון הוא מן האיברים שבגלוי לר'. ועל זה אם יזה עליו נתקיימה ההזאה. וכן נמי אם יחתך בבכור הוי מום. ומהדר תלמודא ואמר דברייתא כך היא שינויא ר' אומר אף הסירוס. פירוש ולא מיבעיא לשון. בן עזאי אומר אף הלשון. פירוש ולא תימא שהוא סובר בסירוס כמו הלשון. אלא סבירא ליה לשון אין סירוס לא. ומאי אף דקאמר אינו עונה על מה שאמר ר', אלא מה שאמר ת"ק דשמעיה דת"ק דקאמר כ"ד בלבד חלק עליו ואמר אף הלשון. ומקשי תלמודא וקאמר, אי הות ברייתא כדקאמרת, דר' אמר בברייתא אף הסירוס, שמשמעותו וכל שכן הלשון ובן עזאי סבר לשון בלבד והאי דקאמר אף עונה על תנא [קמא], היה ראוי לתנא כששנה הברייתא לשנות דברי בן עזאי ברישא קודם ר' והיה אומר כ"ד אברים וגו' בן עזאי אומר אף הלשון ר' אומר אף הסירוס. והיתה הברייתא הולכת ביושר כמו שאמרת. ומהדר תלמודא ואמר יכול אני לומר לך שזה התנא שחיבר הברייתא שמע בתחילה דברי ת"ק שאמר כ"ד איברים ודברי ר' שאמר הסירוס ולא מיבעיא לשון, וחיבר שניהם בברייתא וחזר אחר כך ושמע דברי בן עזאי שחלק נמי על ת"ק כששמע דבריו ואמר אף הלשון, וחיברו אחר דבריו של ר', אע"פ שאין בן עזאי אומר אף אלא על דברי ת"ק, ואמרינן נמי בגמרא דהאי דקאמר ת"ק כ"ד ולא מנה הלשון מכלל איברים הגלויים, אינו משום שהוא סובר שהלשון אינו מן האיברים הגלויים. אלא הכל מודים בין ת"ק בין ר' שהלשון הוא מן האיברים הגלויים לענין טומאת שרץ, שאם יגע הלשון בשרץ ניטמא, דרחמנא אמר ואיש אשר יגע. והכל נמי מודים בין ר' בין ת"ק שהלשון לענין טבילה טמון הוא. פירוש מי שהוא חייב טבילה אינו צריך שירחץ גם לשון. אלא מבית הסתרים הוא נחשב, דרחמנא אמר ורחץ בשרו, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, והלשון אינו מאבראי. וילפינן לה נמי מדכתיב גבי זב וידיו לא שטף במים, שפירושו וגופו לא רחץ. והאי דקאמר ידיו לאשמועינן שאינו צריך לרחוץ אלא איברים שבגלוי, לא איברים הנסתרים. לפיכך אם יחתוך האדון לשון עבדו מדמי ליה ת"ק לטבילה, ואומר כמו שמצינו אותו לענין טבילה עשאו הכתוב טמון ואינו מן האיברים המגולין, כמו כן לענין ראשי איברים אינו יוצא בו לחירות. ור' ובן עזאי מדמו ליה לטומאה ואומרים, כמו שמצינו אותו גלוי לגבי טומאה, כמו כן (מי) נמי הוא גלוי לענין ראשי איברים, ואם יחתוך אותו האדון עבד יוצא בו לחירות. ואמרינן נמי בגמרא, וסבר ר' לשון לענין טבילה טמון הוא והאמר רבין בר אדא א"ר יצחק מעשה בשפחתו של ר' שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת משום חציצה. אלמא בעינן ביאת מים לתוך הפה. ומדקא בעי הכי ש"מ שהלשון לענין טבילה גלוי הוא. ומהדר תלמודא ואמר, לעולם הלשון לענין טבילה טמון הוא ואפילו לר', ואין מצריך שיבואו מים לתוך פיו. (ואע"פ) [ואעפ"כ] (ש)הוא מצריך שיהא בית הסתרים ראויין שיבאו בהם המים ולא יהיה שם דבר חוצץ ואע"פ שלא נכנס בהם המים רואין אנו כאילו הוא נכנס. דכל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו, פירוש ואפילו לא בלל כשר. ואומר הרב רבינו חננאל ב"ר שמואל ז"ל, הנה נתברר לך מכל מה שביארנו מן התלמוד דברים שלא היו מבוארים מפשטה דברייתא הכתובה בהלכות. ואע"פ שהקורא עצב בשביל שהארכנו בפירושה, שמח הוא לאחר זמן במה שאמרנו.
<h2>דף כה:</h2>
מתניתין. בהמה גסה. כגון בקר וחמור וסוס וכיוצא בהן. נקנין במסירה. פירוש אם מסרוה הבעלים ללוקח באיפסר או בשערה, כדאמרינן בגמרא [כ"ב ע"ב] בברייתא על עבד כנעני וגו' כיצד במסירה אחזה בשערה או בטילפה באוכף שעליה בשליף שעל גבה בזוג שבצוארה בפרומביא שבפיה קנאה. והדקה. כגון כבש ועז ואיל וצבי וגו'. בהגבהה. פירוש כשאר מטלטלין. דברי ר"מ ור' אלעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה. ואמרינן לעיל [כ"ב ע"ב] בברייתא בגמרא דמשנת עבד כנעני נקנה בכסף וגו', כיצד במשיכה קרא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה, ר' אחי ואמרי לה ר' אחא אומר עד שתלך לפניו מלא קומתה. ואין הלכה כר' אחא, אלא כת"ק דאמר כיון שעקרה יד ורגל קנאה.
גמרא. דרש רב וגו'. פירוש קמחוניא, שם מקום. דרש רב לציבור בכלל הדרש באותו מקום. בהמה גסה נקנית במשיכה. להיפך ממה שאמרה המשנה. אשכחינהו וגו'. שמע שמואל מה שדרש רב ורצה לאמת הדבר ששמע, ושאל תלמידי רב על זה. אמרו כמו ששמע. הקשה להן ממתניתין דכתיב בהמה גסה במסירה. אמרו לו תלמידי רב, בתחילה כך היה רב סובר כמו זה התנא דקאמר במתניתין במסירה. וכששמע זו הברייתא השנויה בלשון חכמים חזר בו מזו הסברא.
<h2>דף כו.</h2>
נכסים שיש להם אחריות. פירוש הקרקעות. וקורא אותם כך מפני שהמלוה את חברו הוא סומך עליהן ליפרע חובו מהן מפני שהן קיימין, וכאילו הן ערבאין ללוה כדאמרינן [בכורות מ"ח ע"ב] נכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. נקנין בכסף בשטר ובחזקה. (שילי). ואמרינן בגמרא בכסף מנא לן, אמר חזקיה דאמר קרא שדות בכסף יקנו. ומקשינן ואמרינן ואימא עד דאיכא כסף ושטר, דהכי כתיב בסופיה דקרא וכתוב בספר וחתום והעד עדים, ואמאי קאמרת בכסף לבדו וקא מייתית ראיה מכסף ושטר. ומפרקינן ואמרינן אי הוה כתיב יקנו לבסוף הוה כדקאמרת, פירוש אילו היה כתוב קרא הכי שדות בכסף וכתוב בספר והעד עדים ויקנו היה כמו שאמרת שדעת המקרא שאין קונין אלא בכסף ובשטר. אבל [השתא] דלא כתיב הכי אלא כתיב גבי כסף ש"מ שהקנייה היא בכסף. והאי דקאמר וכתוב בספר, זה השטר לראייה בעלמא, פירוש שאם יערער אדם על שדה זו ויאמר שלי היא יהיה זה השטר ראייה לזה שהוא בידו ומכחיש דברי המערער. ואם תאמר היה יכול התלמוד לפרק הקושיא בדרך אחרת (ואומר) [ולומר] דהאי דאמר קרא וכתוב בספר הוא במקום שכותבין השטר. יש להשיב ולומר הואיל ומצא ראייה דהיינו יקנו גבי כסף לא איצטריך למימר הכי. אי נמי משום שהוא מביא ראייה מפסוק זה שהקרקע נקנית בכסף לבדו, והיאך אפשר לאוקמיה להאי קרא במקום שכותבין השטר. נמצא שראייה שהביא אותה אינה ראייה. ועוד היה יכול המקשה לומר לו, לא דבר הכתוב אלא בכל מקום. ואמרינן נמי בגמרא בשטר מנא לן, אילימא מדכתיב וכתוב בספר, והא אמרת ראייה בעלמא הוא. אלא מהכא ואקח את ספר המקנה. ואמרינן נמי בחזקה מנא לן, אמר חזקיה דאמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה. ופסוק זה גדליה בן אחיקם קאמר ליה. ואמרינן נמי, דבי ר' ישמעאל תנא אמר קרא וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה.
ושאין להן אחריות. פירוש המטלטלין. אין נקנין אלא במשיכה. ואמרינן בגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה [מיד ליד]. ואמרינן נמי בגמרא ולר' יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה סבירא ליה, שמשנה זו אינה עונה אלא על תקנתא דרבנן. ודבריו של ר' יוחנן הם בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"ב]. וסבירא ליה דבר תורה מעות קונות מדכתיב גבי הקדש ונתן הכסף וקם לו, והלכה כמותו.
נכסים שאין להן. פירוש המטלטלין נקראין אין להן אחריות בשביל שאין אדם סומך עליהם בעת שילוה לחבירו מפני שאם מכרם הלוה לא יוכל המלוה להוציאם מיד הלוקח, ויאמר לו אלו המטלטלין היו אצל המוכר בעת שהלויתי אותו, ויש לי בהן חזקה שנשתעבדו תחת מעותי, דלא אמרי' הכי אלא במקרקעי בלבד, אבל מטלטלי לא אמרי' בהו הכי, דמטלטלי לבעל חוב לא תיקנו רבנן דמשתעבדי. ואמר האי תנא דאע"ג דאין המטלטלין נקנין בכסף ולא בשטר וגו' כדאמרן ברישא דמתניתין, אבל נקנין על גבי נכסים שיש להן אחריות והן הקרקע בכסף או בשטר או בחזקה. פירוש כגון שהקנה לו הקרקע ואמר לו קנה קרקע זו בכסף זה או בשטר זה או בחזקה וקני אגבה כך וכך מן המטלטלין. דבהאי גונא קני למטלטלין ואע"פ שלא הגביה אותם ואע"פ שאינם בתוך הקרקע. וראייה לדבר זה מדכתיב גבי יהושפט ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב וגו' עם ערים בצורות וגו'. וזוקקים את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן. פירוש זוקקין המטלטלין שהן נכסים שאין להן אחריות את הקרקעות שהן נכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן בגלגול, כלומר שאם יתחייב לו שבועה על המטלטלין משביעו על המטלטלין ומגלגל עמהם את הקרקע. אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות והודה במקצת כלים וכפר בשאר עם הקרקע, חייב שבועה על הכלים משום דמודה במקצת הוא, ונשבע נמי על הקרקע בכלל אותה שבועה כדאמרינן בשבועות בפרק שבועת הדיינין במתניתין [ל"ח ע"ב]. ובשביל שהמטלטלין הם שגרמו לקרקע לישבע עליה קרי להו זוקקין, כלומר הן שהזקיקו הקרקע שבועה, ולולי המטלטלין לא היה חייב שבועה על הקרקע. דאמרינן נמי בשבועות בפרק שבועת הדיינין במתניתין [מ"ב ע"ב] ואלו שאין נשבעין עליהן העבדים והקרקעות והשטרות וההקדשות. ואמרינן בגמרא, מנא הני מילי. ומהדרינן דת"ר [שמות כ"ב] על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל המטלטל וגופו ממון. פירוש דהיינו שור וחמור ושלמה. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקע. פירוש דכתיב [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם וגו' לרשת אחוזה. יצאו שטרות שאע"פ שהן מטלטלין אין גופן ממון. הקדש רעהו כתיב. פירוש ברישיה דקרא כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף, ובסיפיה דקרא נמי כתיב ישלם שנים לרעהו. והאי קרא דכי יתן איש אל רעהו כסף וגו' מיירי בשומר חנם שהוא חייב שבועה. ואמרינן נמי דהאי דקאמר בפסוק [שמות כ"ב] על כל דבר פשע כי הוא זה, במודה במקצת. והכי קאמר קרא, על כל דבר פשע על שור וגו'. וכן נמי אשר יאמר כי הוא זה, שפירושו זה הדבר שיש לך אצלי בלבד שהוא מודה במקצת, דינו שהוא נקרב אל האלהים לשבועה.
פיסקא. נכסים שאין להן אחריות נקנין בכסף וגו'. אמר רב לא שנו. פי' דבר זה ששנו אותו במשנה ואמרו בכסף לבדו קונה, דוקא כשהדבר במקום שאין מנהגם לכתוב שטר מכר. אבל במקום שדרכן לכתוב שטר, אע"פ שנתן הכסף לא קנה עד שיכתוב לו את השטר, ויכול כל אחד מהן לחזור בו. ואי פריש פריש, כי הא דרב אידי וגו'. פירוש אם היה במקום שכותבין את השטר, והתנה הלוקח על המוכר בעת שנתן לו הכסף, ואמר לו אם ארצה אקנה בכסף זה אקנה ואם ארצה בשטר אקנה כל תנאי שבממון קיים, ויש לו ללוקח לחזור עד שיכתב השטר. אבל המוכר אינו יכול לחזור בו. וכן אם התנה המוכר תנאי, וקבל אותו הלוקח, יש לו למוכר לחזור עד שיכתוב השטר. אבל (המוכר) [הלוקח] אינו יכול לחזור.
פיסקא. ובשטר. אמר שמואל וגו'. פירוש אומדן דעת הוא, דמי שמוכר שדהו לא גמר והקנה אותה, ועדיין לא לקח הדמים. והאי דקאמר תנא במתניתין דבשטר מקני ליה, אינו מדבר אלא במי שנותן שדהו במתנה. ואמרינן בגמרא, מותיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו על הנייר. פירוש כתב המוכר ללוקח על הנייר וכו'. וקשיא לשמואל. ומהדר תלמודא ואמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה. פירוש רב המנונא הוא שהקשה זו הקושיא, והוא חזר ופירק אותה לעצמו, שזו הברייתא שנאמר בה דבשטר גמר ומקנה שדהו, כגון שהיתה שדה זו רעה מאד והוא חפץ להוציאה מרשותו. ואע"פ שאין הלוקח נותן לו עכשיו מעות אלא ישארו אצלו עד זמן מרובה אינו מקפיד בה, כי בזו השדה אנו אומרים דגמר והקנה אותה בשטר. אבל אם אין השדה רעה אינו גומר ומקנה עד שיקח את הדמים. וסייע אותו רב אשי, ואמר בודאי כך הוא הדבר שהמוכר שדהו מפני רעתה גומר ומקנה אותה בשטר לפי חפצו ותאותו שתצא שדה זו מרשותו, ובדעתו היה ליתן אותה לו במתנה, ולא כתב אותה בלשון מכר אלא כדי ליפות את כחו, פירוש רצה המוכר בכתיבתה בלשון מכירה להיות כח הלוקח יפה וחזק, שאם יגבנה בעל חוב של מוכר מזה הלוקח מפני שהיתה משועבדת תחת החוב שבשטר, יחזור הלוקח על המוכר ויגבה ממנו הדמים המפורשים בשטר מכירה, כדין כל מי שמוכר שדהו ובא בעל חוב וטרפה. מפני שכל מי שמוכר שדה אחריותה עליו.
<h2>דף כז.</h2>
איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא וגו'. פירוש האי דקאמרינן במתניתין שהמטלטלין נקנין אגב קרקע, מצריכין אנו שיהו המטלטלין צבורין ומונחין בתוך הקרקע, ואז יקנה אותם. או דילמא אע"פ שאינן בתוך הקרקע הוא קונה אותם, הואיל והקנם לו עם הקרקע. ושקלינן וטרינן בגמרא, ואסיקנא דצבורין לא בעינן, אגב וקני בעינן. פירוש אין אנו צריכין שיהו צבורין בתוכה, אבל צריכין אנו כשיקנה לו קרקע ומטלטלין (ואמר) [שיאמר] לו קנה קרקע זו בהאי כספא או בהאי שטרא או בחזקה וקני אגבה כך וכך מיטלטלי.
איבעיא להו שדה במכר. פירוש ואמר לו קנה המטלטלין אגב שדה במתנה. מהו. מי אמרינן כיון דשדה בתורת מכירה באה לידו ולאו בתורת מתנה, ומטלטלין בתורת מתנה באו לידו, וכאילו אינן קניה אחת, ולא קני. או דילמא כיון שהקנם לו והוציא זה וזה מרשותו קנה, דמה לי הקנם לו במכר מה לי הקנם אותם לו במתנה. ומהדרינן תא שמע עישור שאני עתיד למוד וגו'. זו משנה היא במסכת מעשר שני בפרק חמישי [מ"ט]. והנה אנחנו זוכרים המשנה מתחלתה, ומפרשים אותה. מי שהיו פירותיו רחוקים, פירוש חייב אדם בסוף שנה רביעית של שמטה וסוף שנה שביעית (יוציא) [להוציא] כל מתנות שנשארו אצלו, בין חלה בין תרומה בין מעשר ראשון בין מעשר עני, וליתן כל אחד ואחד לבעליו. וזה הביעור הוא בשנה רביעית ושנת ז' בערב יום טוב האחרון של פסח, ומתודה מחר ביום טוב האחרון במנחה שנאמר [דברים כ"ו] כי תכלה לעשר וגו' ואמרת לפני ד' אלהיך ביערתי הקודש וגו'. וקאמר האי תנא, מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו, פירוש והגיע יום הביעור. צריך לקרוא בהם שם, פירוש קורא שם למתנות ומזכה (בהן) [אותם] לבעליהן על גבי קרקע, או למי שזוכה בהן לבעליהן. והביא התנא מעשה ואמר, מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל לזקנים, עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע וגו'. פירוש מעשר ראשון שאני חייב למוד אותו מן הפירות שלי ולתת אותו ללוי, הוא נתון ליהושע. ואותו המקום שהפירות בו הרי שכרתיו ליהושע. ויהושע היה לוי. והקנה ליהושע המקום בפרוטה או בחליפין. דכשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף [ב"ק ע"ט ע"א] וגו'. נמצא שקנה יהושע המקום בשכירות והפירות שעליו במתנה. והואיל ושכירות מכירה בת יומה היא ולפיכך נקנית כמו שנקנית במכירה, ש"מ שאם נתן לו שדה במכר והקנה מטלטלין אגבה במתנה קנה. ואומר רבינו ז"ל בפרק י"א מהלכות מעשר שני [הי"א], שנתינת המטלטלין על גבי קרקע אינה אלא מתנה שיש בה חיזוק, אבל אינו יכול להקנות להן המעשרות בחליפין מפני שנראה מכירה, והתרומות והמעשרות [והמתנות] נאמר בהן נתינה לא מכירה. עד כאן דבריו ז"ל. ונתברר במסכת ערכין [י"א ע"ב] שיהושע לוי היה, דאמרינן התם מעשה ביוחנן בן גודגודא שהלך לסייע את ר' יהושע בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים. אלמא לוי היה.
<h2>דף כז:</h2>
אמר שמואל מכר לו עשר שדות וגו'. ואמרינן בגמרא היינו טעמא דקנה כולם, משום דסדנא דארעא חד הוא. פירוש סדנא הוא כמו סדן של נפחים, שהוא חתיכה גדולה של ברזל שמכין עליה. וכך הקרקע היא כולה חתיכה אחת ומחוברת יחד, ואע"פ שהיא מחולקת בעיירות ומדינות. אמר רבא לא שנו. פירוש דקנה כולן. אלא שנתן כל הדמים. אבל אם לא נתן כל הדמים לא קנה אלא כנגד מעותיו. ונתברר בגמרא דהאי דקאמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן לא היה עונה אלא על מכירת שדה ומטלטלין אגבה, ועלה קאמר רבא לא שנו פירוש דמטלטלין נקנין בחזקה דקרקע אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע. דנמצא כי אחזקיה בקרקע אדעתא למיקני המטלטלין והקרקע. אבל לא נתן לו דמי כל המטלטלין לא קנה בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו. ואמרינן בגמרא, תניא כותיה מכר לו עשר שדות וגו', ובתר הכי אמרינן מסייעא ליה לשמואל דאמר שמואל מכר לו עשר שדות וגו'. פירוש הואיל וההיא ברייתא לא שמעה שמואל וקאמר הא מילתא ואשכח תלמודא ברייתא דמסייעא ליה במאי דקאמר. וברייתא זו אין תחלתה בגמרא מכר לו עשר שדות. אלא זה הוא נוסח הברייתא [תוספתא כתובות פ"ב ה"ג] יפה כח הכסף מכח השטר ויפה כח השטר מכח הכסף, יפה כח הכסף מכח השטר שהכסף פודין בו ההקדשות ומעשר שני משא"כ בשטר. פירוש דכתיב בהקדש כסף, ונתן הכסף וקם לו. ובמעשר שני נמי דכתיב וצרת הכסף בידך, ומפרשינן ליה ואמרינן [בכורות נ"א ע"א] צריך שיהא דבר שיש עליו צורה, דהיינו מטבע. ויפה כח השטר מכח הכסף שכן מוציא בבת ישראל. פירוש מגרש אשה מבעלה, דכתיב וכתב לה ספר כריתות וגו'. מה שאין כן בכסף. פירוש שאין האשה מתגרשת בכסף כמו שמתקדשת בכסף. יפה כח שניהם מכח חזקה. פירוש כח הכסף והשטר. שכן שניהם קונין בעבד עברי מה שאין כן בחזקה. פירוש דעבד עברי נקנה בכסף ובשטר כדאמרן לעיל במתניתין [י"ד ע"ב]. ואינו נקנה בחזקה כמו עבד כנעני, מפני שאין גוף עבד עברי קנוי לאדון, אלא הוא כמו שכיר דכתיב [ויקרא כ"ה] כשכיר שנה בשנה יהיה עמו. ואינו דומה לשכירות קרקע, ששכירות קרקע אין המשכיר יכול לחזור בו עד שישלים ימי שכירותו, דשכירות מכירה בת יומה היא, וקני גוף הקרקע כל ימי שכירות, מה שאין כן בשכיר, דשכיר יכול לחזור בו אפילו בחצי היום [ב"מ י' ע"א], דכתיב [שם] כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. ועבד עברי נמי, אע"פ שנתן לו שכירות שש שנים אם מכרוהו ב"ד בגניבתו, או אם מכר הוא עצמו ליתר משש, ועבד מקצתם ומצא כדי גאולתו, וחישב עם קונהו שנים שעבד ושנים שנשארו, ומחזיר לו השאר ויוצא לחירות.
יפה כח חזקה שאם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. פירוש אבל במטלטלין לא קנה. ואמרינן בגמרא, תדע שאם מכר לו עשר בהמות אע"פ (שאם) שמסרם לו באפסר אחד לא קנה, מפני שהן גופין מוחלקין ומפסקן מהדדי. אבל הכא גבי קרקע סדנא דארעא חד הוא, כדפרשינן ליה י"ב. ואמרינן נמי במקום אחר [ב"מ ט' ע"ב] המקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד אע"פ שמשך הבהמה וקנייה לא קנה הכלים שעליה עד שיגביהם או ימשוך, אלא עד שתהא כפותה. ואמרינן בגמרא בתשלום הברייתא, בד"א בשנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. פירוש האי דאמרינן גבי עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, דוקא אם נתן כל דמי השדות, כדפרשינן לעיל. עד כאן תשלום הברייתא. ואמרינן בתר הכי בגמרא מסייעא ליה לשמואל דאמר שמואל מכר לו עשר שדות וגו'. ואי קשיא לך הואיל וסדנא דארעא חד הוא הלא מתניתין אמרינן בה דקנה קרקע בחזקה לבדה, ואמאי קאמרה ברייתא אינו קונה אלא עד שיתן מעות. פירוקא דהאי קושיא הכי, דמתניתין דקאמרה קרקע נקנית בחזקה לבדה הוא עונה על מי שמוכר לחבירו קרקע אחת. דכיון דהחזיק בה קנה אותה אע"פ שלא נתן דמים. אבל מי שמוכר שתי קרקעות או יותר, לא דבר בזה התנא דמתניתין ולפיכך מייתי תלמודא ברייתא, ילפינן מינה אם נתן דמי כולן קנה אפילו שלא החזיק בה.
פיסקא. וזוקקין את הנכסים וגו'. אמר עולא מניין לגלגול וגו'. אמרינן במתניתין שנשבעין על הקרקע בגלגול שבועה, ולא אמרינן במתניתין טעמא. לפיכך יהיב גמרא טעמא מדכתיב גבי סוטה ואמרה האשה אמן שתי פעמים, שפירושו מפי הקבלה שאמן האחת על מי שזינתה והיא ארוסה פירוש מקודשת, ואמן השניה על מי שזינתה והיא נשואה דהיינו אחר שנכנסה אצלו ובעלה וקינא לה והשקה עתה מי סוטה. נמצא כשתחייבה בקנוי זה והיא נשואה להשקותה מי סוטה ומשביעה שלא זינתה מגלגל עליה נמי שלא זינתה כשהיתה מקודשת לו ועדיין לא קנאה. ואע"פ שלא העידו עליה עדים עכשיו שנסתרה והיא ארוסה, נשבעת בגלגול. נמצאת הארוסה שהיא פטורה מהשקאת מי סוטה, דאפילו קינא לה בעלה והיא ארוסה אינה שותה מי סוטה, דכתיב אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה. ושומרת יבם, שאינה תחת אישה ואפילו נכנסה נמי לחופה ולא נבעלה וקינא לה אינה חייבת לשתות מי סוטה, דכתיב מבלעדי אישך, ש"מ שזו שאנו משקין אותה מי סוטה בעינן שתהיה שכיבת הבעל שלה קדמה לשכיבת הבועל שזינתה עמו, ואז תהיה חייבת לשתות מי סוטה ומשביעה הכהן. ואע"פ כן אם קינא לה הבעל אחר שנשאה ובעלה ונתחייבה לשתות מי סוטה ומשביעה משביעה עוד על מה שזינתה והיא ארוסה שהיתה פטורה עליו משבועה, כמו כן נמי אמרינן בקרקע אע"פ שהיה פטור משבועה עליה אם הודה במקצת, אם נתחייב לו שבועה על הודאה במקצת מטלטלין מגלגלין עליו את הקרקע ונשבע גם עליה. וכן נמי היבם כשמכניס יבמתו וקינא לה אחר שכנס אותה ובעלה ונתחייב להשביעה ולהשקותה מי סוטה, מגלגל עליה שלא זינתה והיא שומרת יבם, אע"פ שאם קינא לשומרת יבם (אינה חייבת) [אינו חייב] להשביעה ולהשקותה, נשבעת בגלגול. ושאיל תלמודא ואמר, אשכחן איסורא דאורייתא ממונא מנא לן. פירוש האי ראייה דמייתינן מסוטה לגילגול שבועה היא דבר של איסור, דהיינו איסור אשת איש, ויכול אדם לומר הואיל והוא דבר איסור מחמיר ביה קרא ומחייב ביה שבועה על ידי גילגול, אבל אם הוא דבר ממון כגון טענת קרקעות אינו חייב בה על ידי גילגול, ומניין לנו ראייה שנחייב בה עד דאמר תנא וזוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן.
<h2>דף כח.</h2>
ומהדר תלמודא ואמר יליף לה תנא מקל וחומר, כדאשכחן דיליף תנא דבי ר' ישמעאל, וקאמר ילפינן לממונא מסוטה מקל וחומר, וזה הוא קל וחומר, ומה סוטה שהיא חמורה, ותדע מה היא חומרא שלה. שלא ניתנה ליתבע בעד אחד. פירוש אין בעלה יכול להשקותה מי סוטה עד שיקנא לה בפני שני עדים ויאמר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני. לפיכך אם תסתר בפניהם או בפני שנים אחרים מביאה לב"ד ומביא עדיו ומשקה אותה מי סוטה. והעדים הראשונים נקראים עידי קנוי והשניים נקראים עידי סתירה. ובזה הוא שיכול להשקותה מי סוטה. אבל אם קינא לה בעד אחד או נסתרה בעד אחד אינו יכול להשקותה מי סוטה, דעד אחד כמאן דליתיה דמי וכאילו אין שם עדים כלל. והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר. וזה דבר גדול הוא, שמביא אדם אשתו ומבזה אותה ועושה לה כל הכתוב בפרשת סוטה. וזה לא יתכן אלא על פי עדים. והאי דקאמר רחמנא ועד אין בה, שפירושו ועדות אין בה, דהיינו שני עדים, אין משמעותו שאין עליה עדות כלל. אלא כך פירושו, עדות טומאה אין בה, ועדות טומאה שיראו אותם שניהם יחד מחוברים והוא שוכב אותה, ואינם צריכים שיראו איברי התשמיש, דהכי אמרינן ביבמות [ברי"ף כ"ה ע"א, והוא בגמ' מכות ז' ע"א] במנאפים, עד שיראו כדרך מנאפים. וזו העדות שמעידים בה העדים אם התרו בה חייב עליה מיתת ב"ד דהיינו חנק. ואם לא התרו בה פטורה, ואפילו מהשקאת סוטה. אבל עידי סתירה שעל ידיהם חייבת לשתות מי סוטה שמעידים שנכנסה היא ופלוני למקום ושהו שיעור טומאה, כלומר שיעור שיכול אדם לשכב עמה, בזו העדות חייבת לשתות מי סוטה. אבל אי ליכא עדות כלל או היה שם עד אחד אינה חייבת. וזו היא חומרא שבסוטה, שאע"פ שאינה חייבת לשתות בעד אחד אעפ"כ חייבה אותה התורה לישבע בגילגול, הממון שהוא קל ומה היא הקולא, שחייב הנטען לישבע על טענת הטוען ותביעתו בעד אחד, כדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ודייקינן מיניה [שבועות מ' ע"א] לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה. והואיל ויש בממון זה (החומרא) [הקולא], והיא שניתן ליתבע בעד אחד להשביע עליו, כמו כן מגלגלין בו.
הדר שאיל תלמודא ואמר, אפילו סוטה שהיא איסורא ואתה לומד ממנה השבועה שמשביעין אותה עליה והשבועה שמגלגלין אותה עליה, שתיהם שבועת ספק, מפני שלא העידו העדים אלא שנסתרה, לא העידו שנטמאה. ועדות הסתירה ספק הוא, ספק נטמאה ספק לא נטמאה. ויכול אני עוד לומר סוטה שעיקר השבועה שלה ספק, ואעפ"כ אמרה תורה משביעין אותה. והואיל ומגלגלין בה, וזו חומרא היא, אבל ממונא שאין מחייבין בו מן התורה שבועה בספק, שאם טען אדם על חבירו ואמר לו מסופק אני אם יש לי בידך מנה או אין לי בידך, ואמר חמשים יש לך וחמשים אין לך, אינו חייב שבועה. וכן אם אמר לו חמשים אין לך וחמשים אני מסופק בה אם יש לך אם לאו, אינו חייב שבועה. והואיל ואינו חייב בשמא יש לך שמא אין לך, כמו כן נמי אינו חייב [על ידי] גלגול. ומהדר תלמודא ואמר, ודאי יש לו למקשה להקשות ולומר הכי. אבל אינו יכול לומר דבר זה, מפני שיש קבלה בידם בגזירה שוה שלמדוה איש מפי איש שדין הממון כדין הסוטה. והואיל ובגזירה שוה למדנו דבר זה נדחית קושיא זו. דהכי אמרינן [פסחים ס"ו ע"א] אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו והלכה למשה מסיני. והכי אמרינן [יבמות ע"ו ע"ב] אם הלכה [היא] נקבל ואם לדין יש תשובה. ומביא ראייה לזו הגזירה שוה מברייתא שנשנית בשם ר' שמעון בן יוחאי. וזו היא הגזירה שוה. נאמר שבועה בפנים. פירוש נאמר גבי סוטה שהיא נשבעת בפנים דכתיב והעמידה לפני ה', כלומר פתח אהל מועד, ובמקדש מעמידה כנגד שער המזרח והוא שער ניקנור פתח העזרה [סוטה ז' ע"א] שהוא מכוון כנגד בית קודש הקדשים, דומיא דפתח אהל מועד, וכתיב והשביע אותה הכהן וגו'. נאמרה שבועה בחוץ. פירוש שאר שבועות שמחייבין אותו ב"ד על טענת ממון, דאינה תלויה במקום. כגון מודה במקצת ושבועת שומרים, דכתיב בהו ונקרב בעל הבית אל האלהים, כלומר לשבועה. מה שבועה האמורה בפנים. דהיינו סוטה. עשה בה ספק כודאי. ואפילו יהיה הגילגול דבר ספק מגלגלין אותו.
ושאיל תלמודא ואמר, עד היכן גלגול שבועה וגו'. פירוש יש לו לטעון עליו כל טענה שירצה ומקבלין אותה ממנו ומשביעין אותו בגלגול ואפילו יטעון עליו טענה זו והיא טענת שהוא עבדו וקניינו. ומתמה תלמודא ואמר, והיאך אפשר לומר כן, והלא מי שיקרא לאדם מישראל עבד ראוי לשמתו, שהוא עושה בר ישראל עבד. והיאך אפשר לנו לומר שיש לו לטעון על מי שהוא מוחזק אצלינו שהוא בר ישראל עבד, שמקבלין טענתו ומגלגלין אותה. ומהדר תלמודא ואמר, אין אנו אומרים במי שטוען עליו שהוא עבדו כמו עבד כנעני שהוא גופו קנוי, אלא שנמכר לו בעבד עברי, שאינו קונה גופו, אלא מעשה ידיו. וזו הטענה יש לו לטעון אותה, שיתכן שנמכר לו בעבד עברי. ודבר זה נוהג בזמן שהיובל נוהג [להלן ס"ט ע"א]. ופירוש נדוי מרוחק ומובדל מעדת ד' בשביל רשעו, כדכתיב בעדת קרח [במדבר ט"ז] סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. ודבר זה עושין אותו ב"ד כדי ליסרו, שלא יחזור ויעבור עבירה ויזלזל בכבוד בני ישראל. וכמו שזילזל בכבודם מזלזלין בו. ואם קרא לו ממזר סופג את הארבעים. ואע"פ שהוציאו מכלל ישראל כדכתיב לא יבוא ממזר, קריאתו עבד היא פחיתות יותר. לפיכך היה דין זה בשמתא דחמירא ודין זה במכת מרדות, דהכי קאמרינן [פסחים נ"ב ע"א] מימנין אניגודא ולא מימנין אשמתא. וסופג הוא כמו ספוג של צמר שהוא שואב המים, כך פירוש סופג את הארבעים כלומר שואב את הארבעים. כך פירש אותה רבי (יו)נתן בעל הערוך [ערך ספג] ואומר ז"ל ויש מפרשין סופג כמו סופק, שכך פירוש ויספוק את כפיו [במדבר כ"ד] ויספג את כפיו, וקוף וגימל מתחלפין. ופירוש רשע יורד עמו לחייו, כלומר אין ב"ד נזקקין לו, אבל הוא ראוי לו לשנאתו ויש לו למעט פרנסתו ולירד לאומנותו.
מתניתין. כל הנעשה דמים באחר. פירוש ס"ד דתלמודא דהאי דקאמר תנא כל הנעשה דמים באחר הוא עונה על המטבע, אלדראהם אלמנקושה אלדי יתעאמל בהא, שכן דרך בני אדם שנותנין אותו תחת חפץ הלוקחין אותו או פירות או כל דבר. וכך פירוש המשנה, אם נתן אדם המטבע בתורת חליפין, כיון שזכה זה ומשך המטבע נתחייב זה ליתן לו אותו חפץ או אותן פירות, ואע"פ שעדיין לא משך אותם, הואיל ולקח המטבע בתורת קניין. ומתמה תלמודא שמע מינה מטבע נעשה חליפין. פירוש אם כן שמענו מזו המשנה שהמטבע נעשה חליפין, וקשיא למאן דאמר [ב"מ מ"ו ע"א] אין מטבע נעשה חליפין. ומהדר רב יהודה ואמר מתניתין אין פירושה הכי, אלא כך ראוי לפרשה, כל הנישום דמים באחר, כלומר כל דבר הנישום, דהיינו כל חפץ הנישום במטבע אם נעשה דמים בדבר אחר, כיון שנתנו ראובן וזכה שמעון בו ומשכו בתורת חליפין תחת דבר אחר, נתחייב שמעון ליתן לראובן אותו דבר אע"פ שלא משכו ראובן, ואם הוקר או הוזל ברשות ראובן הוקר וברשותו זל. ואמרינן בגמרא דשפיר פירש רב יהודה למתניתין, דסיפא דמתניתין דהיא פירושא דרישא הולך כפירושו, דהכי קתני כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור, ש"מ דהאי דקאמר תנא ברישא כל הנעשה, דהוא דבור סתם, אינו עונה על המטבע אלא על דבר הנישום במטבע כגון פרה וחמור וכסות ופירות וכיוצא בהן. והואיל ודוקיא דמתניתין כותיה הילכתא כותיה. וקא שאיל תלמודא ואמר, ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא מאי באיזה צד. פירוש הואיל וסיפא דמתניתין שהוא פירוש רישא דמתניתין מגיד בפירוש דרישא דקאמר תנא כל הנעשה דמים פירושו כל הנישום דמים, ואי אפשר לפרש אותו אלא הכי, היכי קא סליק אדעתיה לפרש רישא במטבע וסיפא דקאמר כיצד שהוא פירוש רישא אין אנו רואין אותו שהוא מדבר במטבע. ומהדר תלמודא ואמר, יכול הוא לתקן המשנה ולהוסיף בה, ולא יבוא לו קושיא מסיפא, ויאמר כך הוא נוסח המשנה, כל הנעשה דמים באחר, פירוש דהיינו מטבע, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, ופירות נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור. דהואיל ומוסיף במשנה ופירי נמי עבדי חליפין יהיה סיפא דמתניתין דקאמרה כיצד עונה על הפירות. ומהדר תלמודא ואמר באמת יכול להוסיף ולומר הכי, ולא ישאר עליו קושיא. אבל זה אינו הולך אלא על דעת רב ששת שסובר שהפירות עושין אותן חליפין. אבל לדעת רב נחמן דאמר פירות אין עושין חליפין היכי יכיל לתרוצי מתניתין. ומהדר תלמודא ואמר, יכיל לתרוצי מתניתין בתרוץ אחר, ואומר שכך היא מתניתין שנויה, כל הנעשה דמים באחר, פירוש דהיינו מטבע, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ויש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור.
ומפרש לה הרב רבינו יצחק ז"ל ואומר כלומר קתני ברישא כל הנעשה דמים באחר, דהיינו מטבע שניתן בתורת חליפין, שנעשה חליפין. והדר קתני סיפא ויש דמים שהן כחליפין, דהיינו מטבע שלא ניתן בתורת חליפין וקונה כחליפין. ועלה קתני כיצד. ופי' תורת חליפין דהיינו רישא דמתניתין מטבע בעינו שהוא תפוס בידו ומתפיסו לחבירו בחפץ בעינו ידוע ומצוי ואומר לו זה חליפי זה. ופי' תורת דמים דקתני בסיפא, כגון שקצץ מוכר בחפץ שלו דמים כך וכך ממטבע פלוני ואע"פ שאין ביד הקונה מאותו מטבע כלום וגם אינו מצוי ברשותו. והיינו דקאמרינן ויש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור. ופירושו כגון שמכר ראובן שור לשמעון בחמישים זוז, ומשכו שמעון לשור ונתחייב בדמיו לראובן, והיתה לשמעון פרה והוא רוצה למוכרה. אמר לו ראובן לשמעון מכור אותה לי בחמישים זוז דמי השור שיש לי בידך. אם אמר לו הן הרי היא לך בדמים שיש לך בידי קנה, הואיל וזכה בדמים וברשותו הן נתחייב זה בחליפיו שהיא הפרה, ואע"פ שעדיין לא משך אותה. ואם מתה או כחשה ברשותו מתה וברשותו כחשה. הנה אלו הדמים כחליפין, ואע"פ שלא ניתנו בתורת חליפין. וטעמא דהאי מילתא, דרב נחמן סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה, ומילתא דשכיחא גזרו בה רבנן, דהיינו נתינת הכסף וישארו הפירות אצלו. ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, דהיינו דמי שור בפרה או דמי חמור בשור. דדבר זה אינו מצוי תדיר אלא אקראי בעלמא. ואומר רב ז"ל וכל האי שיקלא וטיריא אע"ג דלא אצרכינן ליה אלא למאי דסליק אדעתין מעיקרא דמטבע נעשה חליפין, וכבר איתברר במציעא דאין מטבע נעשה חליפין דעולא ור' יוחנן ורב פפא סברי אין מטבע נעשה חליפין, ומתניתין דהנעשה דמים באחר כבר פירשה רב יהודה ואמר דהכי קאמר כל הנישום דמים באחר וקם ליה ההוא תירוצא, והאי תירוצא אחרינא נמי אע"ג דלא צריכינן ליה לפרושי ביה מתניתין מכל מקום הוא לעצמו הלכה הוא דסבירא לן דיש דמים שהן כחליפין. דאי לא סבירא ליה לתלמודא דהלכה היא היכי קא מתרץ ביה מתניתין, הלא תראה דההוא תירוצא דפירי נמי עבדי חליפין כיון דאינו הלכה דלית הלכתא כרב ששת אלא כרב נחמן דחה אותו התלמוד ותירץ אליבא דרב נחמן דסבר כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות וגו', והאי דקא אמרינן אין מטבע נעשה חליפין, כלומר אינו נקנה בקנין ואינו נעשה קנין לקנות בו שאר דברים, אבל הוא קונה בו בתורת חליפין בצורה אחריתי, והוא שיחפון מעות ולא יקפיד על מניינם, ויאמר לו מכור לי פרתך באלו, וימשוך זה המעות, קנה השני הפרה ואע"פ שלא משכה. שגם דבר זה מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן, ואמרינן (אין) מעות קונות. הכי איתברר מפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"ב], דאמרינן פשיטא דמים ואין מקפיד עליהן הא קאמרינן דקני.
<h2>דף כט.</h2>
מתניתין. כל מצות הבן וגו'. כל מצוה המוטלת על האב לעשות אותה לבנו, אנשים חייבים. פירוש האב לבד הוא שחייב לעשות מצוה, אבל נשים, פירוש אמו של בן, פטורה. וכל מצוה שהיא מוטלת על הבן לעשותה לאב אחד אנשים ואחד נשים חייבין. פירוש בין שהיה בנו או בתו חייב לעשות אותה מצוה. הכי פריש לה תלמודא למתניתין. וברייתא מפרשת מצוות המוטלות על האב לבדו, ואינן מוטלות על האם, כגון למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ולהשיטו בנהר.
גמרא. תנינא וגו'. פירוש תנינא במתניתין ואמרינן כל מצות הבן על האב כללא להא דתנו רבנן בברייתא פרטא, כלומר המשנה אמרה הדבר סתם, והברייתא פירשה אותה, חייב האב למול בנו ולפדותו וגו'. ומפרש תלמודא לכל חדא וחדא. ואמר למולו מנא לן וגו' לפדותו מנא לן. ופירוש לפדותו וליתן חמש סלעים שהן פדיון בכור אדם דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה בערכך חמשת סלעים. ושקל הקודש הוא עשרים גרה. והגרה תרגומה מעה. וכבר נתברר מברייתא השנויה בריש האי פירקא [י"ב ע"א] שהמעה הוא משקל שש עשרה שעורות.
והיכא דלא פרקיה אבוה וגו' קרי ביה תיפדה. פירוש בקמץ תחת הפי. ואיהי מנא לן וגו'. דכתיב תפ0דה תפְדה, הראשונה בקמץ תחת הפי [והשניה בשווה תחת הפי]. אם אתה מצווה שתפדה לעצמך אתה חייב לפדות את בנך. והבת אינה חייבת לפדות עצמה. ואיהי מנא לן וגו'. דכתיב תפְדה תפ0דה. פירוש הראשונה בשווה תחת הפי והשניה בקמץ תחת הפי.
<h2>דף כט:</h2>
ת"ר מניין שאם היו לפניו וגו'. ומתמה תלמודא ואמר פשיטא וגו'. פירוש מאי איצטריך תנא לאשמועינן. והלא דבר זה ברור הוא מן התורה, דכתיב פטר רחם. ואלו החמשה בנים כולם פטר רחם הם. וזיל קרי בי רב הוא. ומהדר ואמר איצטריך לאשמועינן משום שיכול אדם לומר האי דקאמר קרא הכא גבי בכור לכהן שהוא חייב לפדותו, דוקא אם אותו הבכור הוא ראשית אונו, כמו שמצינו בכור נחלה הוא ראשית אונו, דילפינן בכור בכור בגזירה שוה. ובעינן תרוייהו פטר רחם וראשית אונו, וחמשה בנים מחמש נשים אין כולם ראשית אונו אלא אחד בלבד. קמ"ל דלא ילפינן הכי, משום דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו וגו'.
והיכא דלא אגמריה אבוה וגו'. [ואיהי מנין דלא מיחייבא לאגמורי] ולמדתם ולמדתם. פירוש הראשונה בנקודה תחת הלמד והשניה בשבא תחת הלמד. ורבינו שלמה מפרש ואומר האי דקאמר ולמדתם קרא אחרינא הוא אלא למי שהוא חייב ללמד עצמו דכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. ואיהי מנא לן וגו'. דכתיב ולימדתם ולמדתם. פירוש הראשונה בנקודה תחת הלמד ופירושה ולִימדתם דהיינו תלמדו הזכרים, אותם הזכרים הם שאם לא ילמדו אותם חייבין ללמוד. וקרינא ביה ולְמדתם בשבא תחת הלמד. ת"ר הוא ללמוד וגו' זריז. פירוש לומד במהרה. ותלמודו מתקיים בידו. פירוש שאינו שוכח מה שהוא קורא. כדר' יעקב וגו'. (פי') [לא] מחדדן שמעתתיה. פירוש אין לו סברא כל כך. ת"ר ללמוד תורה וגו' הא לן והא להו. פירוש הא לן, לבני בבל שהיו הולכין וגורסין בארץ ישראל, ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צורכי הבית מוטלין עליהן. לפיכך נושא אשה תחילה, שינצל מן ההרהור. דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. הא להו. פירוש לבני ארץ ישראל הלמידים במקומם, ואם נושא אשה תחילה יהיו צורכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו. ומדמה מי שהוא משועבד לצורכי הבית לנושא עול על צוארו וטוחן בריחים, שאין לו פנאי לעסק אחר.
אמר רב אבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל וגו'. האי דקאמר מצפה, דרך משל, כאדם שמצפה לדבר. ואמרינן טעמא בגמרא דבן עשרים שלא נשא אשה כל ימיו בהרהורי עבירה, מפני שמתגבר יצרו עליו ויהיה נהוג בהרהור, וכשישא קודם עשרים ינצל מן ההרהור, דכתיב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו. והרהורי עבירה קשין מעבירה [יומא כ"ט ע"א], שהמתעסק בתשמיש המטה הוא מתעסק בתאותו כמו שאר בהמה וחיה. ויש בעושה עבירה דבר יתר, שהוא עושה בלא דעת ומחשבה וכך אמרו ז"ל [סוטה ג' ע"א] אין אדם עושה עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. והמהרהר הוא מהרהר בדעתו, שהוא צלם אלהים ודמותו. ודבר זה הוא קשה מעבירה. לפיכך אמרו ז"ל דעד עשרים שנה מצפה. כמו שמצינו שלא ענש אנשי דור המדבר שחטאו בדיבור והרהור אלא מעשרים שנה ומעלה שלא יכנסו לארץ, אבל מבן שלש עשרה שנה ויום אחד שנעשה איש אם יעבור על אחת מן המצוות נפרעין ממנו. (תפוח) [תפח] עצמותיו. זכר העצמות שהן עיקר בנין הגוף, והוא נשען עליו, ואם יפסדו ויארע בהם תקלה יפסד כל הגוף. ועיקר המלה פח, שהוא לשון נפיחה, כמו [ישעי' נ"ד] נופח באש פחם, ויפח באפיו [בראשית ב']. וכך אמר תפוח אש בעצמותיו, כשחפת השורפת כל לחלוחית שבגוף, ולחלוחין שבהן מדבקין העצמות. וזה בעולם הזה. ואחר מיתה הם נזרים ברוח הנופח בהם ומפזר אותם.
<h2>דף ל.</h2>
אמר ליה רבא ידך על צוארא דבריך. כלומר אל תניחו לבדו אלא יהיה עמך תדיר, כמו אדם התופס בצואר הקטן כדי שלא יברח ממנו. שאם יעשה כך לא ימצא הנער פנאי לדבר עבירה ויהיה נהוג בה, אלא יהיה נהוג בקיום המצוות וההפרשה מן העבירה. דכתיב חנוך לנער על פי דרכו. וזה עיקר גדול הוא שכל הבניין נשען עליו. ואשרי מי שזכו לו אבותיו נמי בהא מילתא. לפיכך משש עשרה שנה יכול לקבל תוכחות. ואחר כ"ב כבר גדל ונהג מנהגות טובות ואינו צריך להתחבר עמו. ואם לא ימצא באלו השנים מי שיתחבר עמו וינהיגו בדרך טובה ינהג מנהגות רעים. ובן עשרים, בה ימות, ונעשו לו העבירות כהיתר.
עד היכן וגו'. פירוש האדם חייב ללמוד תורה ופירושה הנאמר מפי הקבלה. והוא הנקרא משנה, כלומר שני למקרא. כמו שנקרא ספר אלה הדברים משנה תורה. לפיכך קאמר תלמודא עד היכן האב חייב. ומהדרינן תא שמע וגו'. א"ר יהושע וגו' וסמיך ליה יום אשר עמדת. כך מפרשי ליה, אם תודיע בניך ובני בניך יהיה לך שכר כיום אשר עמדת. אמר רב ספרא וגו' לא צריכא ליומי. פירוש בכל זמן שיהיה פנוי בו יעשה שלישו למקרא ושלישו למשנה ושלישו לתלמוד. ואחר שנתחבר התלמוד שנכללו בו המשנה והתלמוד, שהתלמוד הוא פירוש המשנה, נמצא שהוא חייב לעסוק במשנה ובתלמוד.
<h2>דף ל:</h2>
להשיאו אשה. פירוש קאמר קרא ראה חיים עם האשה. ומפרש לחיים על האומנות, מפני שאם יעסוק במלאכה יהיה לו מעות שיקנה לו מהם מזונו וצרכיו. נמצאת המלאכה גרמה לו להיות חי. לפיכך קאמר אם אשה האמורה בפסוק היא כפשוטה יהיה פירוש הפסוק, ראה בדעתך ובמחשבתך שתעשה מלאכה לחיות בה כמו שחשבת בדעתך ונשאת אשה. ואם האשה האמורה בפסוק היא רמז על התורה, כמו שאמר במקום אחר אמור לחכמה אחותי את, יהיה פירוש הפסוק חייב אתה לעסוק במלאכה הנקראת חיים עם עסיקתך בתורה, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון [אבות פ"ב מ"ב], מפני שיצטרך לבריות, ויכבה אורה של תורה, דתלמיד חכם אם יהנה מעם הארץ דומה לקיתון של חרס דכיון שנשבר אין לו תקנה [סנהדרין נ"ב ע"ב]. ובמקומות הרבה הזהירו חכמים על המלאכה מפני דבר זה, כדאיתא במשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי [פרשה כ'] ובתוספתא דר' חייא ור' אושעיא בהאי פירקא [פ"א ה"ט]. ויש אומרים אף להשיטו בנהר מאי טעמא חיותיה היא. פירוש שאם ילך בספינה ויטבע בים ויהיה יודע לשוט בנהר שמא יהיה המקום קרוב ליבשה שיכול להנצל בהושטה ויחיה ולא ימות.
פיסקא. כל מצוות האב וגו'. פרישינן לעיל. תנינא להא דתנו רבנן. פירוש תנינא במתניתין סתם להא דתנו רבנן בתוספתא מפורש בטעמא. דתנו רבנן איש וגו'. פירוש אמר קרא בפרשת קדושים איש אמו ואביו וגו'. אילו לא אמר תיראו אלא תירא הייתי אומר שאין חייב במצוה זו אלא האיש בלבד הוא שחייב לירא מאביו ומאמו. אבל עכשיו דאמר קרא תיראו בלשון רבים ש"מ שמצוה זו מוטלת על הבן ועל הבת. ואם תאמר אם כן הוא הדבר למה הוציא הדבר בלשון זכר ואמר איש שמשמעו איש ולא אשה, להודיענו שהאשה שהיא חייבת במצוה זו היא אשה הדומה לאיש, כגון אשה שאינה נשואה שהיא ברשות עצמה או שהיתה נשואה ונתגרשה. אבל אם היא נשואה רשות הבעל עליה ואינה יכולה לקיים מצוה זו. ויש לנו סמך ממקום אחר שהכתוב אומר איש ופירושו אדם, דכתיב ומכה איש ומת מות יומת, שפירושו ומכה אדם, שאי אפשר לומר שאין חייב אלא אם ימית איש אבל אשה פטור. ועוד דכתיב במקום אחר [ויקרא כ"ד] ומכה אדם יומת. נמצא איש פעם יהיה עונה בו על הזכר בלבד ופעמים על שניהם. ובזה המקום באומדן הדעת שהוא עונה על שניהם, מפני שהאב והאם הם שהביאוהו לעולם הזה. וזה שהביא ראייה מתיראו, אסמכתא בעלמא. דפשטיה דקרא כך פירושו, כל איש ואיש מכם אביו ואמו תיראו. שהדיבור הוא לכל הקהל שהן רבים.
ת"ר שלשה שותפין וגו'. פירוש בריאתו של אדם מן הדם הכנוס בתוך הרחם, וזרע האיש הוא דומה לחלב שבתוך הקיבה שמקפיא החלב ועושה אותו גבינה, כך שכבת זרע מקפיא הדם דכתיב וכגבינה תקפיאני. ונותן בהם הקב"ה הכחות עד שתשלם בריאתו. והאי דקאמר וכיבדוני, בשביל שקבל ציויו של הקב"ה על כיבוד אם ואם וקיבל ציויו שציוהו שיהא מוטל בדעתו ולא ילך אחר תאות גופו, דכתיב [בראשית ב'] ואתה תמשול בו. וכשילך אחר הדעת מצוהו על כבוד מי שיש לו עליו חסד, בין חסד גדול שהוא חסדו של הקב"ה, בין חסד קטן שהוא חסד אביו ואמו שנצטערו בגידולו ובנהלו וחסין ומרחמין עליו.
תניא ר' אומר וגו'. מפני שמשדלתו. פירוש מנהלת אותו ומדברת עמו בכל שעה.
<h2>דף לא.</h2>
א"ר יהושע וגו' בקומה זקופה. פירוש כדרך שהולכין המתגאים שכיחי אלוה. אלא ראוי לו שיהיה חושב עם עצמו בכל רגע ועונה שהוא דומה ליושב או עומד לפני אדם גדול או עומד לפני מלך גדול. ומי שהוא מחשב בדעתו כך, הוא ירא ופחד וזווע. וכך אמרו ז"ל [שבת ע"ה ע"א] בפירוש אל תפנו אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם. ומי שהוא נוהג כך אינו הולך בקומה זקופה ומתגאה, אלא כפוף קומה, ולבו דואג בקרבו.
אמר רב יהודה וגו'. פירוש ששים ריבוא שכר, פירוש היה משתכר בה ששים רבוא. ורבבה היא רבוא, שהיא עשרת אלפים. דאמר (חושי הארכי לאבשלום) ולקחנו עשרה אנשים למאה ומאה לאלף ואלף לרבבה [שופטים כ']. א"ר חנינא ומה מי שאינו מצווה וגו'. פירוש דאין בשבע מצוות צווי על כיבוד אב ואם ואעפ"כ שילם לו הקב"ה בשכר שכיבד לאביו. ופירוש סריקין קורא בגד כך על שם ציורין שיש בו מחוטי זהב, כמו [פסחים ל"ז ע"א] אין עושין סריקין המצויירין בפסח.
<h2>דף לא:</h2>
וסותר דבריו. במילי דעלמא. ומכריע. פירוש אע"פ שהוא דוחה דברי אחרים ומעמיד דבריו, פחיתות היא, שאין מכריע דברי האחד על חבירו אלא מי שהוא גדול משניהם. ופירוש מכניס ומוציא, אם הם זקנים וצריכין יד להשען עליה.
<h2>דף לב:</h2>
ופירוש משקו בי הילולא, כלומר בית חתונתו. ופירוש דלי להו כסא, כמו [שמות ב'] גם דלה דלה לנו, שהוא ממלא הכוס ונושאו ונותנו להם. ואיקפד. פירוש שלא עמדו מפניו. אע"ג דקא מחיל ליקריה דקא משקי להו ואמר איכא רבנן וגו', פירוש בלשון תימה אמר להם וכי אתם חכמים וחשובים בעיניכם שלא עמדתם מפני ורבנן חביריכם שעמדו מפני אינם חכמים. ויש אומרים שהן נקראים חכמים, והן כפי מה שקוראין אותם חכמים, שיש [בהם] דרך ארץ, ויש בני אדם שקוראין להם חכמים, והם אינם חכמים, מפני שאין להם דרך ארץ ולא שימשו תלמידי חכמים, וקרא ושנה ולא שימש אינו כלום.
ת"ר וגו' יכול מפני אשמאי. פירוש סתם עם הארץ שאינו יודע התורה, ולפיכך נקרא אשמאי, כמו ואשמה הנפש ההיא. שנאמר אספה לי וגו'. ש"מ דבעינן זקן וחכם. ור' יוסי פליג ואמר לא בעינן זקן אלא חכם בלבד. הכי אוקימנא לקמן בגמרא. ואמרינן נמי בגמרא דהכי קאמר ר' יוסי, אילו הוה כדקאמר ת"ק הול"ל מפני שיבת זקן תקום, ומדלא אמר הכי גבי קימה אלא שיבה בלבד ש"מ אפילו שיבה בלא זקנה, דהיינו חכמה בלבד. איסי בן יהודה אומר כל שיבה במשמע. פירוש בין חכם נער בין חכם זקן בין זקן שאינו חכם. ולפיכך היה ר' יוחנן קאים מקמי סבי, ואמר טעמא מפני שעברו עליהם בימיהם דברים רבים וידעו מנהג העולם ויש להם עצה ותועלת ביישוב העולם.
<h2>דף לג.</h2>
ואיזו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זו ד' אמות. פירוש כשיקרב (ממנו) [אליו] בארבע אמות. אבל מרחוק אינו חייב לעמוד אא"כ הוא רבו מובהק, פירוש שרוב חכמתו ממנו. פניו. פירוש מצדד פניו, הולך על צדו או לאחוריו פרק הוציאו את הכף ביומא [נ"ג ע"א]. פירוש גחין, עומד חצי קומה והוא כפוף ראש. מניין לזקן שלא יטריח. פירוש שלא יטריח על הציבור ויכנס ממקום שהעם מקובצים בו, שמצריך אותם לעמוד שעה גדולה. אלא יסבב ויקצר הדרך שאפילו יעמדו תהיה שעה קלה, או יכנס בשחרית קודם שיבואו בני אדם הרבה. והיינו דקאמר מאן דמקיף חיי, כלומר מי שאינו רוצה להטריח על העם ולהכביד עליהם, אינו רוצה גאוה, והוא אהוב למקום, ומאריך ימיו בעולם הזה ולעולם הבא. פירוש הרפתקי. מקרים וצרות, וראו נסים הרבה ומופתים. ופירוש עדו עלייהו, עברו עליהם. אביי הוה יהיב להו ידא. פירוש פושט ידו לזקנים כל זמן שהן עוברים אצלו, ונשענין עליו.
[לשון הרי"ף מב"ב ק"כ ע"א] גרסינן וגו' בישיבה הלך אחר חכמה. פירוש בישיבת בית המדרש או בבית דין. הלך אחר חכמה, פירוש שיהיה החכם מיסב בראש אע"פ שאינו זקן יושב למעלה מן הזקן. והוא דמופלג בחכמה. פירוש אין דברינו כששניהם שווין בחכמה, אלא כשאותו חכם אין חכם באותה הישיבה למעלה ממנו, הוא שיושב למעלה מהן. ובמסיבה. דהיינו במסיבת סעודת חתן. הלך אחר הזקן המופלג, ומניחין אותו בראש, שאותו דבר שהן מקובצין בו, הזקן יודע בו יותר מן החכם. ודוקא בשאותו זקן מופלג בזקנה. ונתברר במסכת גיטין בפרק כל גט שנכתב [כ"ח ע"א], בגמרא דהמביא והניחו זקן או חולה אבל אם אפלוג וגו' ועבר. פירוש שהן שני גבורות. ש"מ שהמופלג הוא שעבר שמונים. והביא התלמוד דבר זה בפרק יש נוחלין [ב"ב ק"כ ע"א], כשזכר לקיחת [איש מבית] לוי את בת לוי, אמר להלן מנאן הכתוב דרך חכמתן וכאן מנאן דרך גדולתן. גרסינן בפרק אלמנה וגו'. בכתובות בפרק י"א [צ"ו ע"ב], והנעלת מנעל. ולא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו. פירוש ואם יראו אותו מלבישו ומנעילו חושבין שזה התלמיד עבדו הוא, אבל אם הם מכירים שהוא תלמידו לית לן בה. [להלן נ"ז ע"א] תניא שמעון וגו' היה דורש כל אתים שבתורה. פירוש לרבות כך וכך. כיון שהגיע לאת ד' וגו'. [הוריות י"ג ע"ב] גרסינן וגו'. קורין חכמים לראש הישיבה נשיא, כמו שקרא הכתוב למלך נשיא דכתיב [ויקרא ד'] אשר נשיא יחטא וגו'. ואב"ד הוא חכם הראוי להיות תחתיו כשימות הוא, ואין בישיבה כמותו אלא ראש ישיבה שהוא למעלה ממנו בחכמה. פירוש מפסיעין, מהלכין בתוכם. ופירוש הופכין פניהן, בשביל שרוצים ללמוד. ופירוש שלא יתרחק, כלומר אם הוא בשיירא ולא ינהיג עצמו שיעשה צרכיו בבקר ובערב בעת שתהיה השיירה נוחה מלהלך יצטרך לנקביו בחצי היום או אחר שתהלך וישב לעשות צרכיו ותניחנו ותלך, וישאר רחוק ממנה. פירוש סניפין, לפני אביהם.
<h2>דף לד.</h2>
פיסקא. כל מצות עשה שהזמן גרמא. פירוש שהזמן גרם לו להתחייב בעשייתה. נשים פטורות. ומפרש בברייתא, כגון סוכה ולולב ושופר וציצית וקרית שמע והדומה להן ממצות עשה שאין חיובן תדיר אלא מזמן לזמן. ואמרינן בגמרא דאין זה הכלל האמור במשנה כולל כל מצות עשה שהזמן גרמא אלא דעת התנא על הרוב. ובכי הא מילתא אמרינן אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שפירש ואמר בו חוץ. הלא תראה שמצות הקהל היא מצות עשה שהזמן גרמא בה דכתיב במועד שנת השמטה בחג הסוכות, וכתיב בה הקהל את העם האנשים והנשים וגו' למען ישמעו וגו'. וכן נמי מצה בפסח בלילי יום טוב הראשון, דכתיב בערב תאכלו מצות, נשים נמי חייבות בה, מפני שהן מוזהרין על לא תאכל חמץ, וכל מי שהוא בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, [פסחים מ"ג ע"ב], והיא מזמן לזמן. וכן נמי שמחה ברגל נשים חייבין בה, דכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'. וכן נמי קידוש היום, דכתיב זכור ושמור, וכל מי שהוא חייב בשמירת שבת חייב בזכירתה [ברכות כ' ע"ב], ואכילת פסח ושחיטתו, וברכת המזון ספק [שם]. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא. כגון תפלה ומזוזה ומעקה ואבידה ושילוח הקן ומצות ייחוד [השם] ואהבה והליכה בדרכיו והדומה להן שחיובן תדיר ואינן מזמן לזמן, נשים חייבות. ואמרינן נמי בגמרא דאין זה הכלל כולל כל מצות עשה שלא הזמן גרמא, שהרי תלמוד תורה ממצות עשה שלא הזמן גרמא, מפני שאדם חייב בה תדיר, ונשים פטורות כדאמרינן לעיל [כ"ט ע"א] בניכם ולא בנותיכם. וכן נמי מצות פריה ורביה הנשים פטורות בה, כדאמרינן ביבמות [ס"ה ע"ב] האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ואמרינן טעמא התם דכתיב מלאו את הארץ וכבשוה, האיש דרכו לכבש המדינות ולעשות מלחמה אבל לא האשה, וכל דלא קרינא ביה וכבשוה לא קרינא ביה פרו ורבו. וכן נמי פדיון הבן, דכתיב בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך, אלא ש"מ אין למידין מן הכללות.
<h2>דף לה.</h2>
וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא. כגון מצות חמץ ועשיית מלאכה בשבת או (בכיפור) [ביום כיפור] או ביום טוב ועינוי וכיוצא בזה. בין שלא הזמן גרמא. כגון ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזילה וגניבה ונקימה ונטירה והלנת פעולת שכיר וכיוצא בזה. ואמרינן בגמרא דבי ר' ישמעאל תנא דכתיב איש או אשה כי יעשה מכל חטאות השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דבי ר' אליעזר תנא אמר קרא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש וגו' דבי חזקיה בר' יוסי הגלילי תנא אמר קרא והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ מבל תשחית. פירוש דאמר קרא לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כל שישנו בהשחתת זקן ישנו בהקפת הראש וכל שאינו בהשחתת זקן אינו בהקפת הראש. והואיל ונשים אינן בהשחתת זקן אינן נמי בהקפת הראש. ואמרינן בגמרא ונשים מנא לן דאינן בהשחתת זקן. ומהדר תלמודא ואמר אי בעית אימא דבר זה סברא דהא אין לנשים זקן. ואי בעית אימא מקרא, דכתיב לה בלשון יחיד פאת זקנך, והואיל ואמר גבי פאה ראשכם וגבי זקן זקנך ולא אמר זקנכם האי דשני קרא בדיבוריה לדרשא אתא והא קמ"ל זקנך ולא זקנה. והקפת ראש הוא מגלח אחת משני צדעיו. ובין גלח צדעיו בלבד והניח שער כל הראש או גילח כל הראש עם צדעיו חייב שתי מלקיות על גילוח שתי צדעיו. ואינו חייב אלא האיש המגלח, שהרי הוא עושה מעשה. אבל האיש המתגלח אינו חייב מלקות אא"כ סייע למגלח. וכן נמי אם האשה כהנת (אינה) מטמאה למתים, דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן, ולמדו מפי השמועה בני אהרן הם (שמטמאים) [שאינם מטמאים] למתים ולא בנות אהרן. ותו ליכא, פרישנא לה לכולה במתניתין.
<h2>דף לה:</h2>
פיסקא. חוץ מבל תקיף וגו' איסי תני וגו'. פירוש הנשים נמי פטורות ממצות לא יקרחו קרחה. אמרינן בגמרא, דריש איסי הכי, בנים אתם לד' וגו' בנים ולא בנות. ולית הילכתא כאיסי, דרחמנא אמר כי עם קדוש אתה. לפיכך אמרי רבנן בין אנשים בין נשים חייבים, ויחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף לו.</h2>
ת"ר לא יקרחו וגו'. פירוש אילו אמר קרא לא יקרחו בלבד הייתי אומר הקורח ארבע וחמש קרחות על מת אחד אינו חייב אלא אחת, דמשמע לא יקרחו בין רב בין מעט. לפיכך אמר קרא אחר כך קרחה, מקרא יתירא הוא לאשמועינן שהוא חייב על כל קרחה וקרחה מלקות. בראשם מה ת"ל. פירוש תדע למה אמר קרא גבי כהנים בראשם, שפירושו בכל מקום מן הראש אם יעשה קרחה יהיה חייב. משום שנאמר [גבי] שאר עדת ישראל. ולא תשימו קרחה בין עיניכם. דהיינו על הקדקוד. ואילו לא אמר גבי כהנים בראשם היה יכול אדם לחלוק ולומר לא יהא חייב אם יעשה קרחה אלא באותו מקום שהוא בין העינים בלבד, ויאמר מניין לנו לרבות כל הראש אם יעשה בו קרחה שיהא חייב. לפיכך לימדנו גבי כהנים ואמר לנו בראשם לחייב על כל הראש כמו שנחייב על בין העינים. וא"ת עדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר אין לי לומר שהוא חייב על כל הראש אלא הכהנים בלבד הנאמר בהן בראשם, דדין הוא שיהו חייבין על כל הראש, ולא שאר בני ישראל, מפני שמצינו הכתוב ריבה בהן מצוות יתירות, כגון טומאה למתים וגרושה, ואמר קדושים יהיו לאלהיהם, כלומר יהיה להם קדושה יתירה על שאר ישראל הנקראים קדושים. והואיל וריבה בהם מצוות יתירות, כמו כן נמי ריבה בהם שיהו חייב[ין] על כל הראש. אבל שאר ישראל, שלא חייב אותם באותן המצוות, כמו כן נמי לא יהו חייבין על כל הראש אלא על מאי דגלי בהו בפירוש (וקאמר) [דקאמר] בין עיניכם. ומניין לנו שהן חייבין על כל הראש. יש להשיב לזה המקשה ולומר לו, תדע מניין הם חייבים, מפי הקבלה שלמדנו ממנה במקום זה שישראל חייבין על שאר הראש בגזירה שוה. ותדע מה היא הגזירה שוה הנאמרה בכאן, נאמר גבי ישראל קרחה דכתיב ולא תשימו קרחה, ונאמר גבי כהנים לא יקרחו קרחה. מה קרחה האמורה גבי כהנים הוא חייב על כל קרחה וקרחה כדפרשינן ברישא, והוא חייב על כל הראש כבין העינים, אף קרחה האמורה בישראל חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על [כל] הראש כבין העינים. ומה להלן גבי ישראל אינו חייב אלא על מת, דהכי כתיב למת, אף כאן גבי כהנים אינו חייב אלא על מת. ושאר דין זה מפורש במסכת מכות [כ' ע"א].
<h2>דף לו:</h2>
מתניתין. כל מצוה שהיא תלויה בארץ. פירוש אוקימנה בגמרא דהכי קאמר, כל מצוה שהיא חובת קרקע, פירוש שהיא תלויה בקרקע או (על גידוליו) [בגידוליו], כגון תרומה ומעשר וחלה ולקט ושכחה ופיאה ושביעית, אינה נוהגת אלא בארץ. וכל מצוה שהיא חובת הגוף חייב לנהוג בה מן התורה בין בארץ בין בחוצה לארץ, כגון ע"ז ושבת ותפילין ומילה ועריות וכיוצא בהן. שכל אלו תלויין בגופו של אדם בכל מקום שהוא מצוי בו. חוץ מן הערלה ומן הכלאים. פירוש הרכבת אילן, שאע"פ שחובת קרקע הן הלכתא גמירי לה דנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. אבל חדש, דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו', לא. ואע"ג דכתיב ביה בסופיה דקרא בכל מושבותיכם, לאו למימר לן בכל מקום שאתם יושבים, דהיינו בין בארץ בין בחוצה לארץ. אלא לומר לך שאף בארץ ישראל לא נתחייבו על החדש כל י"ד שנה כשהיו בגלגל כשכבשו וחלקו עד שנתישבו והכיר כל אחד מהן חלקו. ואתא ר' אליעזר ופליג ואמר אף החדש, דכתיב ביה בסופיה דקרא מושבותיכם, כדכתיב גבי שבת מושבותיכם וגבי מצה, ושבת נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. ורישיה דקרא דקאמר כי תבואו משמע שאינו חייב במצוה זו עד שיכנס לארץ. והלכה כר' אליעזר.
<h2>דף לז.</h2>
גמרא. מאי תלויה ומאי אינה תלויה וגו'. פירוש האי דקאמרה מתניתין כל מצוה שהיא תלויה בארץ מהו פירוש תלויה. אילימא תלויה בארץ היא המצוה הכתוב בה כי תבואו אל הארץ כי יביאך ה'. ושאינה תלויה בארץ. מצוה שאין כתוב בה כי תבואו כי יביאך, והלא מצות תפילין ומצות פדיון פטר חמור דכתיב בהו והיה כי יביאך, ואעפ"כ נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, דהא אשכחן כמה דוכתי ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין ופטר חמור דהא בפטר חמור תלא רחמנא. ומהדר רב יהודה ואמר, הכי קאמר תנא דמתניתין כל מצוה וגו', כדפרשינן במתניתין. ופריש רב יהודה לסיפא דמתניתין קודם רישה. [לשון הרי"ף] וקיימא לן וגו' דתנן החדש וגו' והערלה הלכה. פירוש הלכה למשה מסיני שהיא אסורה בכל מקום, כדאמרן בברייתא.
ואמרינן ושיילינן בגמרא מנא הני מילי, פירוש דחובת הגוף נוהגת בכל המושבות וחובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ. ומהדרינן דת"ר, פירוש בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא מפרשינן להאי קרא ודרשינן ליה הכי ואמרינן, אלה החוקים, פירוש אלו המדרשות. והמשפטים אלו הדינין, תשמרון זו משנה, לעשות זה מעשה, בארץ יכול כל המצוות לא יהו נוהגות אלא בארץ. כדאמר קרא בארץ. ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. יכול כל המצוות יהו נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ. פירוש מדקאמר קרא כל הימים אשר אתם חיים. ת"ל בארץ. פירוש לא נוכל לאמר זה, משום דקאמר קרא בארץ, דהיינו מיעוט בארץ אין בחוצה לארץ לא. ואי אתה יכול להשוות בין שני מקראות הללו אלא במקרא אחרינא יבאר לנו היאך נשוה ביניהם. וזה המקרא הוא דכתיב אחר כך אבד תאבדון וגו' את אלהיהם, ש"מ (דאי) [דהאי] דקאמר בסופיה דקרא כל הימים אשר אתם חיים, שמשמעו בין בארץ בין בחוצה לארץ, הוא עונה על ע"ז שהיא חובת הגוף. ורישיה דקרא הכתוב בארץ שמשמעו דאין המצוות נוהגות אלא בארץ, הוא על שאר מצוות שאינן חובת הגוף אלא חובת קרקע. נמצאת ע"ז היתה בכלל המצוות הנאמר בהן אלה החוקים והמשפטים וגו' בארץ, יצאת מכללם ונאמרה בפירוש אבד תאבדון. ואמר קודם שיאמר אבד תאבדון כל הימים אשר אתם חיים, ולא יצאת ללמד על עצמה בלבד שהיא נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, אלא להקיש אליה ולומר מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, משום דכתיב כל הימים אשר אתם חיים וגו', אף כל שהוא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. חוץ מן הערלה והכלאים דאע"ג דאיכא למימר חובת (הגוף) [קרקע] היא, הילכתא גמירי לה דנוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ. אבל חדש לא. ואתא ר' אליעזר ואמר אפילו חדש. קסבר ביאה זמן ביאה, מושב בכל מקום שאתם יושבים, כדפרשינן לעיל.
<h2>דף לט.</h2>
והכלאים מדברי סופרים. פירוש כלאים דכתיב ביה לא תזרע כרמך כלאים. אבל הרכבת אילן מין בשאינו מינו לוקין עליו מן התורה אפילו בחוצה לארץ, כדמפרש רב אסי. א"ר אסי לוקין על הכלאים. פירוש אפילו בחוצה לארץ מן התורה. א"ל ר' אלעזר והא אנן תנן וגו'. פירוש מתניתין דלעיל דקאמרינן בה והכלאים מדברי סופרים שהיא באה סתם ולא פירשה באיזה כלאים עונה. ופריק רב אסי האי דקא אמרה מתניתין הכלאים מדברי סופרים בחוצה לארץ, בכלאי הכרם. והאי דאמרי אנא והכלאים מדברי תורה, בהרכבת אילן. כמו שפירש שמואל לפסוק ואמר את חוקותי תשמורו, חוקים שחקקתי לך, פירוש מדלא כתיב ושמרתם את חוקותי. אלא אמר חוקותי תחלה, פירושו חוקותי אשר חקקתי לך מעולם תשמרו, מלמד שהזהיר נח ובניו על חוקים. דבפירוש מזהיר להו על אבר מן החי, והוא מן החוקים. ומה הם החוקים, בהמתך לא תרביע שדך לא תזרע, מקיש זריעת שדה להרביע בהמה, מה בהמה (בהרכבה) [בהרבעה] אף זריעת כלאים בהרכבת אילן מין בשאינו מינו. ומקשי תלמודא ואמר, אי הכי, דהאי דקאמר לא תזרע כלאים הוא עונה על הרכבת אילן, והוא נוהג בארץ ובחוצה לארץ, אמאי קאמר קרא שדך בכ"ף, דמשמע מיעוטא, כלומר שדך המיוחדת לך, דהיינו ארץ ישראל שהקניתי לך, לא חוצה לארץ. ואי הוה כדקאמרת דהאי לא תזרע הוא בארץ ובחוצה לארץ, היה לו לומר שדה לא תזרע. ומהדר תלמודא ואמר, ודאי האי דקאמר שדך מיעוטא, ולא בא זה המיעוט להרכבת אילן שאינו נוהג בחוצה לארץ, אלא למעט שאר זרעונים הנזרעים בשדה, שאינו חייב עליהם בחוצה לארץ. ואפילו זרע שני זרעי אילנות משני מינין או אחד משאר זרעים עם זרע אילן, כולם מותרים בחוצה לארץ. אין אסור אלא הרכבת אילן. והכי קאמר קרא, שדך, דהיינו שדה שבארץ ישראל, לא תזרע בה שני מיני זרעונים הראוים למאכל אדם. אבל כלאי אילנות, כגון המרכיב אילן באילן, בין בשדך בין בחוצה לארץ חייב, דומיא דבהמתך. ואפילו הרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום. דאין זו זריעה אלא הרכבה.
רב נחמן ורב ענן וגו' אמר ליה ליתי מר נישמתיה. פירוש מפני שזרע כלאים בחוצה לארץ והוא אסור מדרבנן. אמר ליה לא חווריתו. כלומר לא נתחוור (להם) [לכם] שדבר זה מותר. תרגום לבן חוור. שהיה סובר שכל כלאי זרעים אסורים בחוצה לארץ מדרבנן. אמר לו אתה טועה בדבר זה. אינו חייב מדרבנן בחוצה לארץ אלא בכלאי הכרם בלבד, אבל שאר כלאי זרעים לא גזרו עליהם והם מותרים. וזה האיש לא זרע עם החטים והשעורים חרצן של ענבים, כדי שיהא עובר על איסורא דרבנן ויחייב שמתא. תוב חזייה לההוא גברא וגו' אמר ליה לא צהריתו. פירוש אין הלכות כלאים צהורות ומאירות לכם כצהרים. שזה בחוצה לארץ זרע ואינו חייב בחוצה לארץ עד שיזרע כלאי הכרם. וזה לא זרע אלא שערי ביני גופני, ולא זרע חרצן. והוא אפילו זרע עם השערי החרצן אינו חייב עד שיזרע עמהן מין שלישי. דקיימא לן כר' יאשיה דקאמר אינו חייב על זריעת כלאי כרם עד שיזרע שני מיני זרעים עם החרצן בבת אחת, והיינו דקאמר במפולת יד תקדיר אלנץ הכדא. וקרא הכי קאמר לא תזרע כרמך וכלאים, כלומר חרצן של ענבים, עם שני מינים שהם כלאים. רב יוסף מערב ביזרני וגו'. פירוש ואין בהן חרצן. אמר ליה אביי והא אמרה מתניתין והכלאים מדברי סופרים אמר לא קשיא וגו'. כדפרשינן לעיל. כלאי הכרם שבארץ. פירוש תשלום מילתיה דאביי להודיענו מאי טעמא לא גזרו רבנן על שאר מיני זרעים. וקאמר כלאי הכרם שהן בארץ ישראל אסורין בהנאה, דכתיב פן תקדש, כלומר אסורין הן כקודש. זה הוא פשטיה דקרא. ורבנן פרשי ליה [נ"ו ע"ב] פן תקדש, פן תוקד הכרם באש. והטעם אחד הוא שהוא אסור בהנאה. והואיל והוא אסור בהנאה גזרי ביה רבנן בחוצה לארץ ואמרי אסור לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ. ולפיכך אמרינן במתניתין והכלאים מדברי סופרים. אבל כלאי זרעים של שאר מיני זרעונים, דבארץ לא אסירי בהנאה, דלא קאמר קרא אלא שדך לא תזרע כלאים, ולא אמר בה פן תקדש כדקאמר בכלאי הכרם. והואיל ואינם אסורים מן התורה בהנאה לא גזרי בהו רבנן בחוצה לארץ.
<h2>דף לט:</h2>
מתניתין. כל העושה מצוה אחת וגו' מטיבין לו ומאריכין את ימיו. פירוש בעולם הזה. ונוחל את הארץ. לעולם הבא. ומקשינן בגמרא מהאי מתני' דאמר בה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן וכו', דמשמע אחת ממצוות אלו היא שאם עשאה בלבד נוחל בה שני עולמות, אבל זולתם לא. ומהדר תלמודא ואמר הכי קאמר תנא כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבין לו וגו'. אבל אם עשה מצוה אחת בלבד אינו נוחל בה שני עולמות אלא אותם המנויין כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וגו'. וכל שאינו במקרא וגו'. פירוש מי שקרא מקרא ומשנה ידע מצות עשה ולא תעשה ופירושה מפי הקבלה, שבידיעתם יהיה חכם וראוי להיות דר עם בני אדם היושבים במקומות המיושבים הנמצא בהם צרכי בני אדם. ומי שלא קרא ולא שנה ולא למד מאחרים דרך ארץ אין ראוי לו להיות מחובר עם בני אדם ביישוב. אלא הוא דומה לבהמה ולחיה שהיא שוכנת במדברות. וכל המחזיק בשלשתן, דהיינו קרא ושנה ולמד דרך ארץ, דהיינו שמש תלמידי חכמים, עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. דגדול שימושה יתר מלימודה. גמרא. א"ר יוחנן ופסול לעדות. פירוש דכיון דאינו מן היישוב אינו מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים. ת"ר האוכל בשוק וגו'. וי"א פסול לעדות. פירוש הואיל ואוכל בשוק ואינו מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל. ואלו הפסולין כולן פסולין מדרבנן. ואם העידו אין עדותן בטילה אא"כ הכריזו עליהן קודם שהעידו בבתי כנסיות. דמאחר שהכריזו עליהן שהם פסולין מדרבנן. נמצא מי שמעידן הוא הוא שהפסיד ממונו בידו. אבל הפסול מדברי תורה אינו צריך הכרזה קודם עדותו, דרחמנא פסיל ליה ובטל עדותו. והוה ליה לזה שקרא לו להעיד לדקדק אחריו קודם שיעיד. והואיל ולא עשה כן, הוא חטא בעצמו.
<h2>דף מא.</h2>
האיש מקדש וגו'. פירוש מקדש האשה בעצמו ונותן הכסף לידה או השטר. ובשלוחו. פירוש שממנה שליח לקדש לו אשה, בין אשה ידועה או אשה משאר הנשים. ויהיה זה השליח במקום הבעל, ששלוחו של אדם כמותו, כדפריש לה ר' יהושע בברייתא לקמן בגמרא מושחטו אותו. ונותן השליח לאשה הכסף בפני שנים ואומר לה הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה, או כותב לה בשטר ונותן לה השטר בשנים ואומר לה הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה, או כותב לה בשטר ונותן לה השטר בשנים ואומר לה הרי את מקודשת לפלוני בשטר זה. והשליח אין הבעל צריך לעשותו בעדים. והאי דעבדינן ליה בעדים משום (דחשי') [דחיישינן] שמא יחזור הבעל ויכפור ויאמר אני לא עשיתי זה שליח, וקידשה זה השליח בפני שנים הרי זו מקודשת אע"פ שלא נעשית השליחות בעדים. וכן נמי האשה מתקדשת בה. פירוש כמו שתקבל היא הקידושין, בין מיד הבעל בין מיד שלוחו, כמו כן נמי מקבל שלוחה הקידושין בין מיד בעלה בין מיד שלוחו. ואומר לו הבעל או שלוחו בפני שנים הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי. והוא אומר קידשתיה לך או ארסתיה או הרי היא לך לאשה, כדאמרן בפ"ק [ה' ע"ב]. וצריכה האשה לעשות השליח בעדים, דכל שליח קבלה צריך שני עדים בין קבלת קידושין בין קבלת הגט, כדאמרן בגיטין בפרק האומר התקבל גט וגו' [גיטין ס"ג ע"ב] במתניתין האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים וגו'.
האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. פירוש מקבל הוא קידושיה או שליח שיעשה אותו בפני עדים לקבל קידושיה. ודוקא כשהיא קטנה אבל נערה לא, כדאמרינן התם בגיטין בפרק האומר התקבל לי גיטי [ס"ד ע"ב]. אמר ריש לקיש כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין, ור' יוחנן אמר מחלוקת ר' יהודה ורבנן בגירושין דרבנן סברי נערה מאורסה היא ואביה מקבלין גיטה פירוש היא [שלא] מדעת אביה ור' יהודה סבר אביה ולא היא אבל לענין קידושין דברי הכל אביה ולא היא. והלכה כר' יוחנן. ואמרינן הכא בגמרא דהאי מתניתין, מדקאמר הכא מקדש בתו כשהיא נערה, ולא אמר מקדש סתם, ש"מ דלכתחילה אין ראוי לקדש אלא נערה, אבל קטנה אין ראוי לו לקדש אותה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. האומר לאשה התקדשי לי בתמרה וגו'. פירוש הואיל ואמר בכל אחת מהן התקדשי לי (שכר) [שכבר] היא מקודשת [בראשונה]. ואם לאו. פירוש אין אחת מהן שוה פרוטה אינה מקודשת מפני שלא קידש בכולם יחד אלא באחת מהן. והאי דקאמר תנא אינה מקודשת, כלומר קדושי ודאי אבל היא מקודשת קידושי ספק, כדאמרינן בפ"ק [י"ב ע"א] דחיישינן שמא תמרה זו שוה פרוטה במדי. בזו ובזו. פירוש אבל אם אמר התקדשי לי בתמרה זו וחזר ואמר ובזו, משמע ובזו נמי עם הראשונה, ובזו פירוש ובזו האחרת עמהם. וכך בכולם אם היו כולם שווים פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת אלא בספק, כדפרשינן. היתה אוכלת ראשונה וגו'. אוקמה בגמרא להאי דקאמר עד שיהא באחת מהן. עד שיהא באחרונה שוה פרוטה. דהואיל ויש באחרונה שוה פרוטה, כמי שקידשה במלוה ופרוטה, והמקדש במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה כדאמרינן בפירקא קמא [ו' ע"א]. וכשאכלה הראשונות הן כמו מלוה, וכמו שהמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין להתקדש בה, כמו כן תמרים אלו שאכלה אינם בעין, והוא בעת שנתנם לא קידש בהם בלבד אלא הם ואחרים. ואפילו היתה אחת מן התמרים שאכלה שוה פרוטה אינה כלום, מפני שהן קידושין במלוה. והעיקר היא התמרה האחרונה שבה יגמרו הקידושין, והואיל והאחרונה שוה פרוטה הוי כמקדש במלוה ופרוטה והיא מקודשת. והאי דקאמר היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אסיפא קאי, דקאמר לה בזו ובזו. דהואיל דקאמר ובזו, דעתו בקידושין שלא יגמרו אלא עד שישלים דבריו. לפיכך הראשונות כולם שאכלה אותם הם כמו מלוה, והאחרונה הואיל ולא נשאר אחריה כלום כשאמר לה ובזו ולקחה אותה ממנו נגמרו בה הקידושין אם היתה שוה פרוטה. ומה שתרצה אחר כך תעשה בה, דנעשה כאומר לה התקדשי לי במלוה ופרוטה דדעתיה אפרוטה. אבל רישא כשאומר לה התקדשי לי בזו, ולקחה אותה אע"פ שאכלה אותה מקודשת. ואפילו אמר לה אחר כך על תמרה אחרת התקדשי לי בזו. דהכי אמרינן אם באחת מהן שוה פרוטה מקודשת. לפיכך כשהראשונה שוה פרוטה מקודשת (באחת מהן).
גמרא. השתא בשלוחו מקדש וגו'. פירוש מתמה תלמודא, ואמר אמאי איצטריך תנא למיתני ולמימר ובשלוחו, הוה ליה למימר בשלוחו ואנא הוה ילפינא מקל וחומר, ואמאי איצטריך למימר תרווייהו. משום דבעי לאודוען דבו ראוי לקדש, מפני שמצוה מן המובחר שיעשה האדם המצוה בעצמו יתר ממה שיעשנה על ידי שליח. ולפיכך קתני במתניתין בו תחילה ואחר כך תני ובשלוחו, כמו שמצינו גבי תבשיל הנעשה לצורך שבת ולכבודה, כדאמר קרא [ישעי' נ"ח] וקראת לשבת עונג ולקדוש ד' מכובד, והיה רב ספרא הוא בעצמו מחריך הראש ומסיר ממנו השיער באש. וכן רבא היה בעצמו מולח דג הנקרא שיבוטא. והוא דג קטן. ומליחתו היא בישולו, והוא ראוי להאכל למחר. ואע"פ שהיה לאלו החכמים מי שמתקן להן סעודת שבת, היו הן בעצמן מסעדין בה.
ואיכא דאמרי בהאי איסורא נמי אית ביה. פירוש בקידושי אשה על ידי שליח שיעשהו הבעל ואין רואה אותה. וכשמקדשה בעצמו אי אפשר שלא יראנה. ואיסור זה מפני שמא אחר כך כשיכנוס אותה ויראנה יראה בה דבר מגונה ולא תישר בעיניו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. ולפיכך קאמר תנא ברישא דמתניתין בו והדר תני בשלוחו. וכי איתמר דרב יוסף דקאמר דטעמא דמתניתין משום מצוה מן המובחר ואינו משום איסור, הוא אסיפא דמתניתין, גבי האשה מתקדשת בה ובשלוחה, דמצוה עליה שתתקדש בעצמה לשליח הבעל ממה שתתקדש על ידי שלוחה. ואין אנו אומרים גם היא רוצה לראות הבעל אם יישר בעיניה אם לאו, דבהא ליכא למיחש, דאמר ר' שמעון בן לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. פירוש טן גוף ודו שנים. ודרך משל אמר, שהנשים אומרות מוטב לאשה להיות יושבת עם הבעל, שהן שני גופין בבית אחד מלהיותה יושבת לבדה, שהבעל עושה כל צרכי הבית שהאשה צריכה להם.
פיסקא. האיש מקדש את בתו וגו'. וקאמר תלמודא, ומדקאמר תנא נערה, ולא קאמר בתו סתם ש"מ וגו', כדמפרשינן לה במתניתין. ואמרינן בגמרא דברייתא או שאמר לה התקדשי לי באלו. ומפרש לה בגמרא ואמר כל היכא דאמר לה באלו כי קא אכלה דנפשה קא אכלה והוו קידושי. ובפרק חמישי מהלכות אישות [הכ"ח], אמר לה הרי את מקודשת לי באלו, אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, אע"פ שהיא אוכלת ראשונה ראשונה שלה היא אוכלת. עד כאן דבריו ז"ל.
<h2>דף מא:</h2>
תניא ר' יהושע וגו'. פירושו כפי פשוטו, שכל אחד ואחד שלקח שה לבית אבות שה לבית, או שלקחו הוא ושכינו שה שבעשור הזה, ושחטו כל אחד אותו השה שנמנו עליו רבים, כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו על השה. השתא קאמר תנא, מדאשכחן לכל כבש וכבש שנמנו רבים עליו שאחד מהן שוחט בלבד והוא שליח לכולם, דהאי דקאמר כל קהל עדת ישראל לא ילפינן בפירושו מפי הקבלה שצריכים שיהיו כל הנמנין על השה שיתפסו כולם בסכין וישחטו אותו שה, אלא כל חבורה וחבורה שוחטת פסחה, כמנהג העולם שאחד בלבד הוא השוחט. וכן נמי התמידין שהן קדשי הקדשים ושאר קרבנות צבור אחד שוחט בלבד והוא שליח לכל ישראל, כמו שהכהן שליח להן לעבודת הקרבן. וע"כ הוציא הכתוב הלשון בכל קהל עדת ישראל, שמשמעות האי קרא נמי שכל אחד ואחד מבני החבורה שוחט, והדבר אינו כן, ש"מ דהאי דאמר קרא הכי, לאשמועינן ששלוחו של אדם כמותו.
וא"ת האי דילפינן ששלוחו של אדם כמותו הני מילי לענין קדשים, מנין לנו שנאמר ששלוחו של אדם כמותו לגבי תרומה או חולין. דבר זה נתברר נמי בגמרא דהאי מתניתין, והכי אמרינן שליחות מנא לן. פירוש מנין לנו ששלוחו של אדם כמותו עד דאמר תנא דמתניתין האיש מקדש בו ובשלוחו. ומהדר תלמודא ואמר, מהאי קרא ילפינן ליה, דתניא שלח מלמד שהוא עושה שליח שילחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. זו היא הברייתא. והכין פירושה, שילח מלמד שהאיש עושה שליח. פירוש האי דקאמר קרא גבי אשה המתגרשת מבעלה ונתן בידה, אין פירושה שאינה מתגרשת עד שיתן הבעל בעצמו הגט בידה. אלא פירושו שלא תקח האשה הגט מעצמה עד שינתן לה. ובין שיהא הנותן לה הגט הבעל עצמו או שלוחו הרי זו מגורשת. וקאמר תנא שיש בקרא רמז וסמך לדבר זה, דכתיב ביה בקרא שלח ומקרא יתר הוא, דהואיל וכתיב ביה בקרא וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אני הייתי יודע מעתה [שהיא] משולחת. אם כן לא נאמר ושילחה מביתו שהוא מקרא יתר אלא לדרשה שיהא סימן ורמז לדברי קבלה. ועכשיו אנו דורשין הברייתא כולה ואמרינן, אילו נאמר שלח בלבד היינו אומרים שהוא רמז לעשות האיש שליח להוליך הגט לאשתו, ויהיה זה השליח במקום הבעל. עכשיו דכתב שלחה בה"א, והה"א שהיא בסוף המלה אינה נועה אלא נוחה, למדנו ממנה ברמז דבר אחר, שהאשה נמי יש בידה לעשות שליח לקבל לה גיטה מיד בעלה, ויהיה זה השליח נמי במקום האשה, וכשיגיע הגט ליד שלוחה תהיה מגורשת. וכן נמי אילו כתב שלחה בלא וא"ו, היינו למידים דבר זה שאמרנו אותו בלבד. עכשיו דכתיב ושילחה בוא"ו, למדנו ממנו נמי ברמז שהשליח שעשה אותו הבעל או האשה יש לו גם הוא רשות לעשות שליח, ויהיה אותו השליח ידו כידו. זה הוא פירוש הברייתא.
ואמרינן נמי עלה בגמרא, אשכחן בגירושין בקידושין מנא לן. פירוש כל זו הראייה לא באה אלא לגבי איש המגרש אשתו, ובו אנו אומרין שיש לכל אחד מהן לעשות שליח. אבל איש שהוא רוצה לקדש אשה מנין לנו ראייה שיכול הוא והיא לעשות שליח. וא"ת נלמוד דבר זה מגירושין. יש לך בזה עיכובא משום שאין הגירושין והקידושין שוין בדיניהן כדי שילמד אחד מחבירו, דבגירושין יכול האיש לגרש אשה בעל כרחה, ובקידושין אין אדם יכול לקדש אשה בעל כרחה. ומהדר תלמודא ואמר אילו לא סמך קרא גירושין לקידושין היה לך לומר דבר זה. אבל עכשיו שסמך קרא גירושין לקידושין, לא סמך זה לזה אלא כדי ללמוד זה מזה בהיקש, דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה נמי דהיינו והיתה לאיש אחר משויה שליח. תוב שיילינן ולתרומה מנא לן וכי תימא ילפינן מגירושין מה לגירושין שכן חול תאמר בתרומה שהיא קודש אצל גירושין וקידושין שהיא חול לא ילפינן קודש מחול. ומהדר תלמודא ואמר רמז וסמך לתרומה להיות בה דין שליחות מדכתיב בה גם. ומסורת בידינו שכל מקום הכתוב בו את או גם הוא לרבות. והואיל וכתיב גבי תרומה כן תרימו גם אתם, ולא היה צריך ליה, דהוה ליה למיכתב כן תרימו אתם. ומדלא כתיב הכי אלא כתיב גם, ש"מ שגם לרבות שלוחכם. ואמרינן נמי בגמרא דלא ילפינן קדשי מזבח מתרומה שיש בה דין שליחות. וילפינן לה מברייתא זו שהביא הרב רבינו יצחק אלפאסי ז"ל. והכי קאמר תלמודא, וכי תימא נילף פסח מהנך מה להנך שכן חולין הן, אבל קדשים [לא]. ומהדר תלמודא ואמר נפקא ליה מדר' יהושע בן קרחה כדתניא ר' יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו דכתיב ושחטו אותו. ואמרינן נמי בגמרא דר' נתן מפיק ליה לקרא לדרשה אחרינא, ואמר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו וגו' וכי כל הקהל שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. ואמרינן נמי בגמרא דהוה יכילנא למילף תרומה מקדשים, והאי דכתיב גם, לא בא ללמדנו ששלוחו של אדם כמותו גבי תרומה, אלא למדנו דבר אחר דמה אתם בני ברית אף שלוחכם [בני ברית]. והלכה זו אייתינן לה נמי כדפרשינן למסכת גיטין קודם שפירשנו משנה א'.
<h2>דף מב.</h2>
אמר רב נחמן וגו' ובוררין להם חלק יפה לזה וחלק יפה לזה. לפי שאם יחלוק מי שאינו בקי אינו משוה ביניהם אלא נותן לזה טוב ולזה רע. ואעפ"כ אם גדלו היתומים יכולין למחות ברוחות ולומר כל אחד ואחד אילו היה הרשות בידי בעת חלוקה לא הייתי אני לוקח בזה הצד מרוח מזרחית אלא לרוח מערבית. זה לדעת שמואל. ורב נחמן אמר ואפילו הכי אמר הואיל ולא טעה האפטרופוס אלא השומא כהוגן וכשורה, כדמוקים תלמודא דהכי קאמר רב נחמן לפיכך אין יכולים היתומים לחזור ולבטל אותה חלוקה, לפי שאם נקבל מן היתומים כשיגדלו נמצא הדבר הנעשה על פי ב"ד אינו חזק יפה. ואם נאמר כן מה הפרש בין דבר הנעשה על פי ב"ד ובין דבר שלא נעשה על פי ב"ד. אלא ודאי לא. והכין היא מילתא, (אלא) [אין] יכולין היתומים למחות. ואמרינן בגמרא ומי אית ליה לרב נחמן אם כן מה כח ב"ד יפה והא תנן שום יתומים שפחת שתות. פירוש קס"ד דתלמודא דסבר רב נחמן מה שעשה האפטרופוס שהעמידו ב"ד עשוי ואפילו נודע אחר כך שטעה האפטרופוס בשומא שעשה. לפיכך הקשה לרב נחמן ממתניתין דתנינן לה בכתובות בפרק אלמנה ניזונת מנכסי יתומים [צ"ט ע"ב]. שום הדיינין. פירוש ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני הלוה או שלא מדעתו משום דלא הוה ציית לדינא, ונמצא אחר כך שטעו באותה שומא ושמו בפחות, כגון שמו מה שהוא שוה ששה בחמשה. או טעו ושמו ביתר, כגון ששמו מה שהוא שוה חמשה בששה, מכרן בטל, רשב"ג אומר מכרן קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה. ואמרינן עלה אמר רב הונא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים שב"ד הן כמו שלוחין ללוה או למלוה ויכול הלוה או המלוה לומר להם לתקוני שדרתיך ולא לעותי. וקשיא דידיה אדידיה, דהתם פסק כדברי חכמים והכא אמר א"כ מה כח ב"ד יפה וסבר כרשב"ג. ופריק תלמודא ואמר, לא קשיא הא דטעו הא דלא טעו. פירוש האי דקאמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים דקאמרי מכרן בטל, בדטעו, כדקאמר בפי' דמתניתין שפחת שתות או הותיר שתות. והאי דקאמר הכא אם הגדילו אין יכולין למחות, בלא טעה האפטרופוס שמינה ב"ד. ומתמה תלמודא ואמר, ואי מילתיה דרב נחמן בדלא טעה האפטרופוס מאי הנאה אית להו ליתומים בביטול חלוקה שחלק אותה האפטרופוס. וכי אם יטעון אדם טענה שאין בה ממש אמר שמואל נקבל אותה ממנו כדי שיאמר יכולין למחות, וחלק עליו רב נחמן ואמר אין יכולין למחות. ומדאמר שמואל יכולין למחות ש"מ דמילתיה דשמואל ורב נחמן בדטעו. והדר קשיין לדוכתא. ופריק תלמודא ואמר, לעולם הא מילתא דאמר בה שמואל יכולין למחות ואמר רב נחמן אין יכולין למחות בדלא טעה האפטרופוס. ואם תאמר מה הנאה אית להו ליתומים בביטול חלוקה ומאי טענה אית להו ויכולין למחות, זו המחאה ברוחות, שזה שנפל לו חלקו בדרום טוען ואומר נוח לי שיהא חלקי בצפון שיש לי שם שדה סמוכה לה שנפלה לי מאמי. ועל זה קאמר שמואל יכולין למחות, ואמר רב נחמן והואיל ועל פי ב"ד נעשה האפטרופוס וחלק, אין יכולין למחות.
<h2>דף מב:</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן האחין וגו'. פירוש שמת אביהם. כל אחד מהם יש לו חלק באותה ירושה, אם היא יריעה כל חוט וחוט שיש בה יש לו חלק בו. ואם הן פירות הנמנים, כל אחד ואחד מאותן הנמנים יש [לו חלק] בו. ואם הוא דבר הנמכר במשקל, כל חתיכה שיש לה משקל, יש לו חלק בה. לפיכך כשיתרצו ויחלקו הנכסים כל אחד מהן מסלק קנינו מחלק הלוקח אותו אחיו בחלק של לוקח אותו, ונסתלק אחיו ממנו. וזה דומה למוכר וקונה. דכמו שהלוקח נותן למוכר מעות או פירות תחת אותו דבר שקונה ממנו ואם יהיה בו אונאה חוזר כל אחד מהן על חבירו, כמו כן נמי אלו האחין דינם בכל חלק שלקחו אותו מן הירושה כדין מוכר ולוקח. ואם האונאה, דהיינו שמו מה ששוה חמש בשש, שזה השתות לגבי מעות. או מה ששוה שש בשבע, שהוא שתות לגבי פירות. הואיל ולא הונה חבירו אלא שתות בלבד החלוקה קיימת ויחזיר לו האונאה דהיינו שתות. [ואם מכר שוה חמש בשש] ופרוטה, הואיל והוא יתר משתות בטלה החלוקה. ואם היה דבר השוה שש ושמו אותו בחמש ופרוטה, הואיל ואין האונאה שתות אלא שתות פחות פרוטה, החלוקה קיימת ואין אחד מהן חייב להחזיר כלום. ועיקר הא מילתא בפרק הזהב [ב"מ מ"ט ע"ב].
אמר רבא הא דאמרת משמא דרב נחמן דפחות משתות גבי אחין שחלקו דינו כדין לוקח והוא מחילה, דוקא דלא שוו שליח שיחלוק להן, אלא הן לעצמן חלקו הנכסים, אבל היכא דשוו שליח או שוי אחד מהן שליח, יכול לומר לשליח כשנתאנה פחות משתות לתקוני שדרתיך ולא לעותי, והנה עשית עוות ששמת שוה שש בחמש ופרוטה ולקחו אחיו. וכן נמי הא דאמרת משמיה דרב נחמן דשתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרת שנוהג דין זה אלא במי שלקחו סתם, שהרי אנו אומדים דעתם במי שמאנה חבירו שיהיה כדין מוכר ולוקח. אבל אם גלו דעתם והתנו ביניהם שיהו חולקים כשום הדיינים שאם פחת שתות או הותיר תהיה חלוקתם בטילה, כל תנאי שבממון קיים, ולפיכך לא אמרינן בהו קנה ומחזיר אונאה. וכן נמי הא דאמרי משמא דרב נחמן דיתר משתות בטל מקח, לא אמרן אלא בשהיתה אותה חלוקה בנכסים המטלטלין. אבל אם אותם הנכסים קרקעות, אין בקרקעות דין אונאה. ובקרקעות נמי תלמודא דאמר לה, ולאו רבא קאמר לה הא דאמרן אין אונאה להן, דוקא בשהיתה הטעות בשומא, כגון שוה יתר בפחות או שוה פחות ביתר. והאי דקאמר בעילויא, כלומר זו הקרקע מעולה וחשובה ושוה כך וזו אינה מעולה ושוה כך. אבל אם טעו במדת קרקע אין זו קרויה אונאה. כדרבא דאמר רבא כל דבר שטועה במנינו או במשקלו או במדידתו אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.
אומר הרב רבינו יצחק ז"ל, ולדבר עבירה (נמי) לא אמרן שלוחו וגו' דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד וגו'. פירוש דרך משל אמר אותו, עושה דבריו של הקב"ה, המלמד אדם דעת ונתן לנו את התורה כדי לנחול בעשיית מצוותיה העולם הזה והעולם הבא, כמו דברי הרב המלמד אדם ומייסרו. ודברי בני אדם כמו התלמיד הלמד עמו. על אותו הרב יאמר מנהג העולם שיקבל אדם דברי מי, דברי הרב או דברי התלמיד. כך זה שאמר לו אדם עשה כך וכך, והיה אותו דבר שאמר לו לעשותו דבר עבירה שמנעו השם מלעשות. אם בן דעת הוא אינו שומע מזה שאמר שיעשה, אלא עובר הוא על דבריו, ומקיים דבריו של הקב"ה. ולפיכך אמרינן השולח את (בעירו) [הבעירה] ביד חרש שוטה וקטן חייב, פירוש מפני שמסר אותה למי שאין לו דעה לשמרה, וכגון שמסר לו שלהבת [ב"ק נ"ט ע"ב]. אבל אם שילחה ביד פקח, פירוש שהוא אדם השלם בדעתו, פטור המשלח, דאין שליח לדבר עבירה, וחייב הפקח (רצה להשמיענו שלא נלמוד מהם לאחרים. ולמאן דסבירא ליה דשני כתובים מלמדים אומר המונע אותנו מללמוד לדבר אחר דיש שליח). ואקשינן בגמרא ואמרינן היכי קאמרינן אין שליח לדבר עבירה, [הלא תנן] השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו השליח מעל. זה הוא נוסח המשנה. (וקאמר תנא), והלא קאמר תנא דמתניתין שאם עשה השליח כמו שאמר לו בעל הבית מעל בעל הבית. ולדעתיך אמאי מעל, נימא אין שליח לדבר עבירה ונמעול שליח דדברי [הרב] ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ומדלא אמר תנא הכי ש"מ דיש שליח לדבר עבירה. ומתרץ תלמודא ואמר, לעולם אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, ושאני מעילה משום דילפה בגזירה שוה חטא חטא מתרומה דכתיב גבי תרומה ולא תשאו עליו חטא וכתיב גבי מעילה נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי וגו' מה חטא האמור גבי תרומה משוי שליח לתרום לו, כדאמרן לעיל אתם גם אתם לרבות שלוחכם, אף מעילה נמי משוי שליח. ואמרינן נמי בגמרא דהאי דלא ילפינן לדברים אחרים ממעילה, משום דמצינו נמי גבי השולח יד בפקדון, שאם אמר לעבדו או לשלוחו חייב, דכתיב על כל דבר פשע. נמצא שיש עמנו שני כתובין הבאין כאחד, מעילה ושליחות יד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין זולתם דין שיש בהם. דאילו רצה קרא שיהיה זה הדין בזולתם היה כותב אותו באחד בלבד ונלמוד ממנו השאר. ועכשיו שנכתב בשניהם לדבר עבירה [רצה להשמיענו שלא נלמוד מהם לאחרים, ולמאן דס"ל דשני כתובים מלמדים אומר המונע אותנו מללמוד לדבר אחר דיש שליח], משום דכתיב גבי שחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא ולמדנו השמועה ההוא ולא שלוחו. ומזה למדנו לכל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה. ומקשי תלמודא ואמר, למה דלא יליף דאין שליח לדבר עבירה ממעילה ושליחות יד, הואיל וסבירא ליה שני כתובין הבאין כאחד מלמדין [אדיליף מש"ח נילף מהנך]. ומהדר תלמודא ואמר, משום דכתיב גבי שוחט בחוץ מיעוטא אחרינא בסוף הפסוק, דכתיב ונכרתה הנפש ההיא, ההיא ולא שלוחה. נמצא ההוא הנאמר ברישיה דקרא, דהיינו דם יחשב לאיש ההוא, (גופו) [לגופו] למדרש מיניה ההוא ולא שלוחו. וההוא דסופיה דקרא למדרש מיניה הנפש ההיא ולא שלוחה לכל התורה כולה. וזו המשנה שבמסכת מעילה שהביאה התלמוד והקשה ממנה, ראיתי להביא אותה ולפרש אותה. וזה הוא נוסח המשנה הנאמרה במעילה בתחלת פרק ששי [כ' ע"א] השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו השליח מעל, כיצד אמר לו, פירוש בעל הבית, תן להם בשר לאורחין שנתארחו אצל בעל הבית, ונתן להן כבד. פירוש ונתן השליח לאורחים כבד. כבד ונתן להם בשר, פירוש או אמר לו תן להם כבד ושינה הוא הוא ונתן להם בשר. השליח מעל, פירוש דהואיל ובעל הבית אמר לו בשר ונתן כבד שינה ממה שאמר לו ולא עשה שליחותו. ולפיכך לא מעל בעל הבית ומעל השליח. דכבד אינה קרויה בשר, דת"ר [נדרים נ"ד ע"ב] הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובלב וגו' רשב"ג מתיר וכן היה רשב"ג אומר קרבין לאו בשר ואוכליהון לאו איניש. והאי תנא דמתניתין כר"ש סבירא ליה. נחזור להשלים המשנה של מסכת מעילה. אמר לו, פירוש בעל הבית. תן להם חתיכה, פירוש של בשר. והוא אמר להן טלו שתים שתים והן נטלו שלש שלש. כולם מעלו, פירוש בעל הבית והשליח והאורחים. ואוקמה רב אשי להאי מתניתין בגמרא דמסכת מעילה, ואמר כגון דאמר שליח לאורחים טלו מדעתי, מהו דתימא עקרא שליח לשליחותיה דבעל הבית ולא למעול. פירוש בעל הבית. קמ"ל דכולן מעלו. פירוש מפני שכל אחד ואחד מהן עשה שליחות חבירו והוסיף עליה מדעתו. נמצא חבירו [חייב] לפי שנעשו דבריו ולא נעקרה השליחות. והוא חייב על זה שהוסיף מדעתו. אמר לו להביא מן החלון והביא לו, מגלוסקמא והביא לו, פירוש השליח הביא לו כמו שאמר לו בעל הבית. אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל, פירוש כשהביא השליח מן החלון כמו שאמר לו בעל הבית, אע"פ שאמר לו בעל הבית לא היה בלבי שיביא לי אלא מן הגלוסקמא בעל הבית מעל שהרי עשה שליחות מאמרו, ודברים [שבלב אינם דברים]. אבל אם אמר לו הבא לי מן החלון והביא מן הגלוסקמא או מן הגלוסקמא והביא מן החלון השליח מעל, שהרי שינה שליחותו.
<h2>דף מג.</h2>
איתמר רב אמר וגו'. אמרינן בגמרא דטעמיה דאמר אין שליח נעשה עד, משום דאמרינן שלוחו של אדם כמותו, והוי ליה זה השליח כגופיה דבעל, והואיל והוא כגופו של בעל לא מקיימא מילתא אלא בשני עדים זולתו, כמו שאנו מוצאין גבי בעל שצריך שני עדים בין לקידושין בין לגירושין. מאן דסבר שליח נעשה עד קסבר אלומי קא מאלים ליה למילתיה. פירוש אלומי חיזוק. כמו [ב"ב ל"ד ע"ב] כל דאלים גבר. ועיקרה מוהנה אנחנו מאלמים אלומים [בראשית ל"ז], והן עצים קשורים, ושנים שהן קשורים הן חזקים יתר מעץ אחד לבדו. ופירש רבינו יוסף הלוי ז"ל להא מילתא ואמר, דהאי משלח לא איכוון לשוויה להאי שליח אלא עד, ואלומי הוא דקא מאלים לה למילתא לשוויה שליח ועד. עד כאן דבריו ז"ל. והאי דקאמר והילכתא הוא, פסקא דתלמודא הוא. והא מילתא דאיפליגו בה רב ור' שילא איפליגו בה בית שמאי ובית הלל. ואיצטריך תלמודא לאפוכי ברייתא. ואיצטריך רב אחא לאפוכי מילתא דרב ולימא רב אמר שליח נעשה עד. ובתר הכי פסק תלמודא ואמר והילכתא שליח נעשה עד. ירושלמי. חד בר נש וגו'. פירוש גרבן, חמת של עור, ונקרא בלשון ישמעאלי ג'ראב. וכן דרכן של ערביים להניח בהן חפציהם, כמו הכיס שמניח בו מעותיו או משי או זולתו ממיני סחורה. ויש שעושין מהן פיו צר ונושאין בהן יין ושמן, כדאמרינן בפרק קמא דשבת [י"ג ע"ב] שלש מאות גרבי יין ושמן. על ידי כתף. פירוש שנשא אותו גרבא והוליכו לזה הנפקד. אמר רבא אמר רב נחמן הן הן עדיו. פירוש אין צריכין עדים אחרים לקדש האשה בפניהם.
<h2>דף מג:</h2>
וכן בדיני ממונות. פירוש כגון ראובן היה לשמעון חוב אצלו, ואמר לשנים קחו חוב זה לשמעון. ואחר כך בא שמעון אצל ראובן ובקש חובו. ובאו לב"ד. ראובן טוען נתתי החוב לאלו העדים שיתנו אותו לשמעון. והעדים אומרים עשינו שליחותנו ונתננו החוב לשמעון. ושמעון כופר ואומר לא נטלתי. מקבלין עדותן על שמעון. ונפטר ראובן מאותו החוב. ואמרינן בגמרא דסבר רב נחמן המלוה את חבירו בעדים, פירוש בלא שטר, אינו צריך להחזיר לו בעדים. ולפיכך אמרינן בהנהו סהדי דאינן נוגעין בעדותן, מגו דאי בעו אמרי אהדריניה ללוה ומפטרי כי אמרי נמי יהביניה למלוה מהימני. דהא לאו נוגעין בעדותן נינהו, דאם איתא דבשיקרא קא מסהדי ומיפלג פלגוה להאי מנה לנפשייהו הוה להו למימר אהדריניה ללוה. ואמאי קא מסהדי עליה דמלוה דיהביה ניהליה. הילכך מדהוה ליה למטען הכי ולא טעני, בודאי קושטא קא מסהדי. וכל שכן אי לא יהביה ניהליה (ללוה) [הלוה] בפני עדים כלל דמהימני. ואמרינן בגמרא והשתא דתקינו רבנן שבועת הסת משתבעי הני עדים דיהבנא ליה למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה לוה למלוה. זה הוא נוסח הגמרא. ומדקאמר תלמודא, והשתא דתקינו שבועת הסת וגו', ש"מ דהאי שבועה דקא משתבעי עדים שבועת הסת נינהו. ותו דאין זו השבועה שנשבעין העדים דומה לאחת מהשבועות השנויות במשנה. והאי דקאמר תלמודא, ומשתבע דלא שקיל ליה, אומר הרב רבינו יצחק ז"ל, שזו השבועה היא דומה לשבועות כעין שבועת התורה בנקיטת חפץ.
ורבינו יוסף הלוי ז"ל תלמידו חולק עליו ואומר, ולא תימא דהא דמשתבע מלוה שבועת התורה הוא כדין פועלין דחנוני על פנקסו, אלא לעולם האי שבועה שבועת הסת היא. דלא דמיא הא מילתא למילתא דפועלין, דאילו פועלין התם הוה אמטינהו בעל הבית לחנוני ואמר ליה תן להם בסלע מעות, דאישתכח דמדעתיה (ו)הוא דאמר ליה בעל הבית לחנוני למיתן להו, ומשום הכי כי הדרי גביה ואמרי ליה לא יהב לן מידי לא מצו למישקל מיניה אלא עד דמשתבעי שבועה בנקיטת חפץ. אבל הכא כיון דלאו מדעתיה דמלוה שדרינהו לוה להני מעות בהדי שלוחים, אמאי מחייבינן ליה למלוה שבועה בנקיטת חפץ, והא לא שייך בה בהאי מילתא כלל. הילכך ליכא למימר דשבועת התורה היא אלא שבועת הסת. דכיון דלא דמיא מילתא למילתא דפועלין לית לן לחיובן שבועה בנקיטת חפץ כדין פועלין אלא בראייה ברורה. ומדליכא ראייה בהכי, לית לן לחיוביה אלא הסת. שמעינן מינה דמאן דתבעיה לחבריה בטענה ודאית, וקא טעין נתבע טענה דמיפטר בה, ולא ידע תובע אי קושטא קא תבע אי לא, דאע"ג דלא ידע תובע אי קושטא קא טעין נתבע או לא אפילו הכי כיון דעיקר טענתו ודאי היה, מחייב נתבע לאשתבועי הסת אההיא טענה דקא טעין ליה קושטא הוא ומיפטר. כגון דאמר ליה מנה לי ביד אביך ואמר ליה היאך איני יודע, אע"ג דלא ידע תובע אי ידע נתבע בההוא מנה או לא, לא אמרינן כיון דתובע לא בריר אי ידע נתבע לא מיחייב בשבועת הסת. אלא כיון דמכל מקום עיקר טענתו במנה ודאי הוא דקא תבע, מיחייב עלה נתבע שבועת הסת ומיפטר. דהא הכא לוה לא ידע אי יהבי שלוחים להאי מנה למלוה או לא, ואפילו הכי כיון דעיקר טענתו דבר ברור הוא, דהא מנה דידיה קא תבע (מיחייב), מיחייבי שבועת הסת דיהביה למלוה. וכי קאמרינן בעלמא דשבועת הסת לא מיחייבא אלא על טענת ודאי, לאפוקי היכא דקא טעין טענת שמא מעיקרא ולא קא תבע תביעה ודאית. עד כאן דבריו ז"ל. ויש לרבינו יוסף נמי סיועא מדקאמר בגמרא, והשתא דתקינו רבנן שבועה, וקאמר בתר הכי משתבעי עדים ומשתבע לוה, ש"מ דכולהו הסת משתבעי. והרב רבינו משה ז"ל כרבינו יוסף סבירא ליה, דקאמר בפ"א מהלכות שלוחין [ה"ז] השולח ממון שבידו ביד שליח וגו' והרי שלשתן עומדין, השליח נשבע הסת שנתן והפועל או בעל חוב נשבע הסת שלא לקח, וישלם הלה לבעל חובו. ואומר ז"ל בד"א וגו'. עיין נמי בזו ההלכה ובהלכה האחרת דדברים נכוחים הם עד למאד. וזה שאמרנו והעדים נשבעין הסת ונפטרין, היינו טעמא דפטור משום דלא אמר להו אל תתנו לו אלא בעדים אלא אמר להו תנו לו בלבד והן משיבין לו שעשו שליחותו.
וזו המשנה שהביא אותה הרב רבינו יצחק ז"ל היא במסכת שבועות [מ"ד ע"ב]. והנה אני מביא אותה ומפרש לה כדי שידע אדם ראייה שהביא אותה משם. ותחלת משנה זו, כל הנשבעין וגו'. פירוש כל הנשבעין שבתורה, כגון מודה במקצת, דכתיב על דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה. ומפרשי לה מפי הקבלה דהכי קאמר, ואשר יאמר כי הוא זה, שיש לך אצלי, דהיינו הודה במקצת ממה שטען עליו, ונקרב נמי אל האלהים, פירוש לשבועה. וכן נמי מי שעד אחד מעידו, דכתיב לא יקום עד אחד באיש וגו' לכל עון ולכל חטאת, [לכל עון ולכל חטאת] הוא דאינו קם, דהיינו לא מחייבינן על פי עד אחד תשלומי ממון. אבל קם הוא לשבועה, פירוש לחייב הנתבע שבועה. וכן נמי ארבעה שומרים שומר חנם ושואל נושא שכר ושוכר. שומר חנם חייב לישבע שלא פשע, דכתיב אם לא ימצא הגנב וגו'. שומר שכר חייב לישבע שמתה או נשברה, דכתיב ומת או נשבר או נשבה שבועת ד'. והשוכר דינו כדין שומר שכר. והשואל חייב לישבע שמתה מחמת מלאכה. כל אלו חייבין מן התורה שבועה. ועליה קאמר תנא במתניתין במסכת שבועות, כל הנשבעין שבתורה, ואמר בתר הכי, ואלו נשבעין ונוטלין, פירוש נשבעין בתקנתא דרבנן שבועה כעין דאורייתא, פירוש בנקיטת חפץ, ונוטלין מה שטענו השכיר והנגזל וגו' והחנוני על פינקסו. ואמרינן חנוני על פינקסו כיצד, לא שיאמר מצאתי כתוב בפינקסי, כלומר בספר שיש בו חשבונות שלי, שאתה חייב לי מאתים זוז. שאם טוען טענה זו לא תקינו ליה רבנן שישבע ויטול. אלא בשאמר בעל הבית לחנוני תן לבני מאתים חטים, פירוש במעות שהיה להן אצלו. ולפועלי בסלע מעות חייב ליתן להם שכרם. הוא אומר נתתי, פירוש החנוני מבקש מבעל הבית דמי החטים שנתן לבנו וסלע שנתן אותו על פיו לפועליו, ובניו של בעל הבית מבקשין ממנו מה שהוא חייב להן וטוענין שלא נתן להם החנוני כלום, וכן הפועלים מבקשין מבעל הבית שכרם שהוא חייב ליתן להם. הואיל ובעל הבית אמר לחנוני תן לבני או לפועלי והוא אומר לו עשיתי כאשר צויתני, אע"פ שבעל הבית מסופק בדבר אם נתן או לא נתן, חייב ליתן לחנוני מפני שלא אמר לו תן להם בעדים. וכן נמי הוא חייב לבניו סאתים חטים ולפועלין שכרם שיש להן אצלו, והוא מסופק אם נטלו כלום אם חייב ליתן להם מה שיש להן אצלו. ותיקנו חכמים שאין נוטלין אלא בשבועה כעין של תורה. והיינו דקאמר תנא, הוא נשבע ונוטל, פירוש החנוני. והן נשבעין ונוטלין, פירוש הפועלין ובניו.
פיסקא. האיש מקדש את בתו וגו' נערה המאורסה. פירוש נערה שקדשה אביה וגרשה הבעל מן האירוסין. היא ואביה מקבלין גיטה. פירוש או היא או אביה מקבלין. ומקשינן יציאה להויה מה הויה אביה מקבל קידושיה אף יציאה נמי אביה מקבל גיטה. והיא נמי מקבלת גיטה הואיל והיא גדולה ויצאת מכלל קטנה. ונערה היא בת י"ב שנה ויום א'. וה"ה דאפילו קטנה אביה מקבל גיטה או עושה שליח לקבל גיטה. והאי דקאמר נערה, ולא קאמר קטנה, מפני שרוצה לומר או היא או אביה. וזה לא שייך אלא בנערה. ומשום חלוקת ר' יהודה דסבר אפילו היא נערה אביה הוא שמקבל גיטה ולא היא, דאין שתי ידים זוכות כאחת, פירוש יד אביה וידה זוכין שיש להן גוף אחד, דהיינו גוף זו האשה. אלא או אביה בלבד, שעדיין רשותו עליה, הוא שמקבל גיטה, הואיל ואי חזרה ונתקדשה לאחר הוא חוזר וזוכה בקידושיה כל זמן שהיא נערה. ודוקא בשלא נישאת, אבל אם נישאת אין לאביה בה רשות ואינו מקבל גיטה, וכל שכן שאינו חוזר ומקבל קידושיה, ואע"פ שעדיין היא נערה. דבגרות ונישואין מפקי מרשות האב. והבגר הוא שתגיע לי"ב ומחצה ויום אחד.
אמר ריש לקיש כמחלוקת. פירוש כמחלוקת רבנן ור' יהודה בגירושין, דת"ק סבר או היא או אביה מקבלין הגט. כמו כן נמי מחלוקת רבנן ור' יהודה לענין קבלת הקידושין. דרבנן סברי או היא או אביה מקבלים קידושיה, ור' יהודה סבר אביה ולא היא. ור' יוחנן חולק על ר' שמעון בן לקיש ואמר מחלוקת וגו'. ואמרינן בגמרא מאי טעמיה דרבי יוחנן. ומהדרינן קידושין דמדעתה אביה ולא היא. פירוש הואיל ואין אדם יכול לקדש אשה בעל כרחה אלא מדעתה, חיישינן דילמא מיפייס לה בעל ומיקדשא ליה שלא ברשות אביה, לפיכך אמרינן אביה ולא היא. אבל גירושין דאפילו בעל כרחה מתגרשת איהי מאי אית לה למעבד. וכיון דלא יכלא היא לאימנועי מלקבל הגט, שהרי הדבר תלוי בבעל ולא בה. לפיכך בין היא בין אביה מתגרשת, לפי שהדבר תלוי הוא בבעל, ולמי שרוצה מהן ליתן הגט נותן. ומאן דסבר דיבם שעשה מאמר, בין שעשה אותו על ידה, בין על ידי אביה, מיירי במאמר ובעל כרחה. והיא לדעת ר'. אבל לרבנן לא קנה.
<h2>דף מד:</h2>
בעא מיניה רבא מרב נחמן וגו'. מתמהינן בגמרא ואמרינן ומי מספקא ליה לרבא. פירוש (שהיא) [שיהא] על אדם בן דעת תורת חצר כשהוא ניעור. והאמר רבא כתב גט ונתנו ביד עבדה, אם אותו עבד היה ישן והיתה היא יושבת ומשמרתו הרי זה גט, פירוש דהויא לה חצירה משתמרת לדעתה על ידה. אבל אם היה העבד ניעור ומשמרתו אינו גט, פירוש דהוי חצר המשתמרת לדעת העבד עצמו, שהרי הוא ניעור, ואם ירצה יעמוד ויהלך לדעת עצמו, נמצא שאינו דומה לחצר גמורה. דכי איתרבאי חצירה משום דסתם חצר משתמרת על פי הבעלים, שהרי יש לה מחיצה סביבותיה ופותח ונועל. ועבד ניעור אינו דומה לה. וקא מסיים תלמודא למילתיה ואמר אמאי קאמר ניעור ומשמרתו אינו גט, משום דהוי ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה. ואי ס"ד כחצר אביה דמיא, אע"פ (שהעבד ישן) דמטי גיטא לידה לא מיגרשא, (דהיינו) [דהויא] לה כחצר המשתמרת שלא לדעת אביה. ומהדר תלמודא ואמר, אלא לעולם לא מספקא ליה לרב אם ידה כיד אביה. אלא פשיטא ליה דידה כיד אביה דמיא. והכי קא מיבעיא ליה אי אלימא ידה כיד אביה לשויה שליח או לא. פירוש ידה חזקה כמו ידו או לא. א"ל רב נחמן אין עושה שליח. פירוש משום דאין ידה חזקה כמו ידו אלא פחותה ממנה הואיל ועדיין רשותו עליה. ואותבינן עלה בגמרא מקטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט, מכלל דאם אמרה נערה התקבל לי גיטי הרי זה גט. ואוקמה תלמודא ואמר דחסורי מיחסרא והכי קאמר קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה, הא נערה הרי זה גט בד"א בשאין לה אב הא יש לה אב אם אביה אומר לשליח צא וקבל לבתי גיטה, פירוש וקיבלו השליח, ורצה הבעל לחזור לא יחזור.
איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה וגו'. פירוש פשטה ידה וקיבלה קידושיה לעצמה, ואנו מסופקין אם נתרצה האב במה שעשתה או לא. לפיכך צריכה גט מספק, דשמא נתרצה האב. וצריכה מיאון. פירוש שאומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקידשתי עצמי לו. וכותבין גט בכך וכך מיאנה פלוני' וגו' וחותמין בו ונותנין אותו לה. והאי דמצרכינן הכא מיאון כדי שיראו אותה בני אדם שמיאנה, ונעקרו אותם הקידושין שעשתה, שאם יחזור זה הבעל ויקדש אחותה יצריכו אותה גט ממנו. אבל אם לא תמאן אלא תוציא הגט בלבד, יעשו דינה כדין כל מי שהיא יוצאה בגט ודאי, שאם יחזור ויקדש אחותה אין קידושיו קידושין, משום דאין קידושין תופסין בעריות, ואחות אשתו מעת שקידש אחותה היא ערוה עליו כל ימי חיי אשתו בין שהיתה תחתיו בין שגירשה. לפיכך צריכה מיאון.
אמר רב נחמן והוא ששדכו. פירוש ששידך קודם אלו הקידושין. ותרגום ותשקוט הארץ [שופטים ג'] ושדיכת ארעא. וכך הן השידוכין, מבקש האב כך וכך או לעשות כך וכך, והבעל נמי מתנה כך וכך, ומתרצים, ולא ישאר ביניהם שום טענה וערעור אלא שקט ושאנן. זה הוא פירוש שידוכין. וקאמר רב נחמן הואיל ושידך אותה עם אביה קודם שיקדש אותה לעצמה, דהא הוא דמספקא לן שמא נתרצה האב באלו הקידושין הואיל ודבר עמו תחילה, או שמא לא נתרצה הואיל ולא נעשו אלו הקידושין על ידו פחיתות היא ולא נתרצה, ואפילו היו הקידושין בפניו אינן קידושין הואיל ולא דבר עמו בעת הקידושין וביקש ממנו שיקדשה לו. ואמרינן בגמרא בתר הכי, עולא אמר אפילו מיאון אינה צריכה. ואע"ג דשדיך אין מעשה קטנה כלום. וגם רבינו יצחק הביאה בסיפא, משום דכל אלו ההלכות הנאמרין אחר כך הן לדעת שמואל ורב. ועולא חולק עליהן, והילכתא כעולא.
<h2>דף מה.</h2>
איתמר מת אותו שקידשה ונפלה לפני אחיו לייבום אמר רב הונא אמר רב ממאנת למאמרו. פירוש מאמר, שם הקידושין שתיקנו חכמים שיעשה היבם עם יבמתו בפרוטה או בשוה פרוטה, כמו שתיקנו שיברך שבע ברכות. דמדאורייתא היא זקוקה לו לייבום ואינו קונה אותה מן התורה קנין גמור אלא בביאתו עליה. לפיכך אלו הקידושין אינן קונין (בביאה) קנין גמור כבעילה, ואינה נעשית אשת איש גמורה. ואם לא רצה לבעול אותה ולקנותה קנין גמור צריכה ממנו גט מפני שקידשה, ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה לפי שאין היבמה ניתרת לזר אלא אחר בעילת יבמה או אחר שיחלוץ לה. והגט פוסלה ליבום ואינו מתירה לזר. זה הוא דין יבמה ודאית שעשה בה היבם מאמר. וקאמר הכא, זו הקטנה שקידשה עצמה שלא לדעת אביה אם מת אותו הבעל שקידשה ונפלה לפני אחיו לייבום, אמר רב הונא אמר רב ממאנת למאמרו ואין ממאנת לזיקתו. וקא מפרש להא מילתא ואמר עבד בה מאמר. פירוש כיצד אמרתי שממאנת למאמרו, כגון שעשה בה היבם מאמר. לפיכך צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושי א' ולא בקידושי ב', ונמצאת זו האשה לא קנאה הראשון ולא השני. ואם לא תמאן אלא שתצא ובחליצה בלבד יאמרו שאם יקדש אחותה דאין קידושין תופסין בה כדפרשינן. וצריכה גט נמי שמא נתרצה האב בקידושי שני וקנה אותה קנין גמור במאמר שעשה ואינה יבמתו. וצריכה נמי חליצה שמא נתרצה האב בקידושי ראשון וזו יבמה היא ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה, כדכתיב וחלצה נעלו, ונמצא שכך אמר צריכה עם הגט והחליצה מיאון למאמרו. לא עבד בה מאמר [צריכה חליצה שמא נתרצה האב בקידושי ראשון]. פירוש שמא נתרצה האב בקידושי ראשון והיא זקוקה ליבם, [ושמא לא נתרצה] ואינה יבמתו ואינה צריכה חליצה. אינה צריכה מיאון אלא חליצה בלבד, משום דמספקא לן שמא נתרצה האב בקידושי ראשון, או שמא לא נתרצה. והיינו דקאמר אין ממאנת לזיקתו. מאי אמרת תיבעי נמי מיאון. פירוש כלומר מאי יש לך להקשות ולומר, שזו נמי אע"פ שלא עשה בה מאמר צריכה מיאון. דחיישינן שמא יאמר העם כשיראו שחלץ לה היבם, אחותה היא אחות חלוצה ואם יבוא היבם על אחותה אינה צריכה גט מפני שהיא אחות חלוצתו, דבר זה אין אנו חוששין לו מפני שכל אדם יודע שאפילו היבמה הודאית אם יחלוץ לה היבם אין אחותה אסורה עליו מן התורה אלא מדברי סופרים ואם יקדש אחותה תפסי בה קידושי לפיכך כשיחלוץ לזו שקיבלה קידושין מאחיו שלא לדעת אביה אע"פ שלא מיאנה אם יחזור ויקדש אחותה אין אחותה יוצאה בלא גט. ואע"ג דהאי מילתא היא לדעת רב ושמואל דאמרי חוששין לקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אבל לעולא אפילו מיאון אינה צריכה, שמעינן מינה למי שהיא מקודשת בספק. והאי דאמרינן אמר ריש לקיש כאן שנה ר'. הא מילתא בפרק החולץ [יבמות מ"א ע"א], אמרינן במתניתין החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת. פירוש כגון ראובן שמת וחלץ שמעון ליבמתו רחל [ונשא לוי אחותה שלא נאסרה] אלא לשמעון אחיו, ולא גזרי רבנן שלא ישא לוי אחות זקוקתו אלא אחות חלוצתו. לפיכך כשימות נמי לוי ונפלה (על ראובן) [לפני שמעון] ליבום אינו יכול ליבם אותה מפני שהיא אחות חלוצתו. וקאמר תנא דהיינו ר' שחולצת ולא מתיבמת, ולפיכך קאמר ר' שמעון [בן לקיש] מדקאמר ר' חולצת, דסבר ר' דאחות חלוצה אינה אסורה עליו משום אחות אשה מן התורה אלא מדברי סופרים. וקאמרינן נמי התם במתניתין, המגרש את אשתו ונשא אחותה ומת הרי זו פטורה. פירוש ראובן גירש רחל ונשא לוי לאה אחותה, ומת לוי ונפלה לפני אחיו ראובן ליבום, פטורה מן החליצה, דאחות גרושתו ערוה. ולפיכך קאמר ר' שמעון אחות גרושה מדברי תורה. עולא אמר קטנה. פירוש דהואיל וקדשה שלא לדעת אביה ואין כאן קידושין ואפילו נתרצה האב אחר כך, לפי שהרצה אחר המעשה ובעת המעשה לא הוו קידושין כלל, דשלא מדעתו היו.
הנהו בי תרי וגו'. פירוש תותי ציפי, תחת אילני צפצפה שהן מין ערבה. או יהיה פירושו (שהיינו) [שהיו] יושבין תחת מחצלאות הפרוסות על גבי זיזין מפני החמה. שקל חד מינייהו כסא וכו'. אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב, דסבר טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל גברא דייק ונסיב, (וכן) [ובן] אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו. לפיכך אין חוששין הכא, ואינה צריכה גט מספק.
<h2>דף מה:</h2>
אמרו ליה רבנן לרבינא. ולמה אינה צריכה גט מספק, בשלמא שמא נתרצה הבן לא אמרינן כדקאמרת ולא חיישינן, אבל חיישינן שמא זה שאמר מיקדשא ברתך לבראי לולי שעשאו בנו שליח לא הוה אמר הכי. ואם כן צריכה נמי גט מספק, שמא עשאו אביו שליח. ומהדר רבינא ואמר לא חיישינן נמי להכי, דלא חציף איניש וגו'. ודילמא ארצי קמיה ושתיק. פירוש שמא האב דבר בדבר זה לפני הבן. פירוש דבר האב בזו הבת לפני בנו ושתק הבן. ומדשתק גלי אדעתיה שהוא רצה בה, ולפיכך נעשה האב שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו, וצריכה גט מספק דשמא רצה במה שעשה אביו. ולא יכילינן הכא למימר שמא נתרצה הבן לא אמרינן, מפני שלא ראינו דעתו שאינו מואס אותה. ומהדר (רבא) [רבה בר שימי] לרבנן ואמר, בפירוש לא סבירא ליה וגו'. כלומר שמעתי מרבינא בפירוש דלא סבר להא דרב ושמואל דאמרי שמא נתרצה האב, אלא סבר דלא חיישינן להכי. וכמו כן זו נמי לא חיישינן בה שמא נתרצה הבן. ואומר הרב רבינו יצחק ז"ל ומדאשכחינן [וכו']. והרב רבינו משה ז"ל [פ"ג מה' אישות הי"ג] סבר כרבינא, וכמו שפסק רבינו האיי זצ"ל.
ואומר הרב רבינו יצחק ז"ל ואיכא מאן דחש לה וגו' דשקלו וטרו. פירוש בגמרא אליבא דרב ושמואל, דאמרינן בגמרא מעשה באיש ואשתו שהיו חולקין למי ישיאו בתם, אשתו אומרת לקרוב שלי אני משיאה, ואישה אומר איני משיאה אלא לקרוב שלי, כפה אותה ואמר לה תהוי לקריביך, פירוש הכריחה (אותה) [אותו] אשתו ונתקוטטה עמו עד שהודה לה ואמר לה תהיה הבת לקרוביך. עד שהן אוכלין ושותין בא הקרוב שלו וקידש זו הבת, ולא ידע אביה. אמר אביי אין חוששין לקידושיו. דאע"פ שראינו דעת אביה מתחילה שהיה רוצה בקרוב שלו, הואיל ובסוף נתרצה לאשתו שתהיה לקרוב שלה, לא ניחא ליה אלא בקרוב שלה משום שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה, ולולי שנתרצה בקרובה לא היה מכזב ואומר לה תהיה לקרוביך. ורבא אמר חזקה וגו'. פירוש לולי שנתרצה בדבר ואמר לה כגומר דעתו תהיה הבת לקרוביך לא היה עושה סעודה לקרוב של אשתו, והואיל ועשה לו סעודתו נמצא שאין דעתו ליתן אותה אלא לקרוב אשתו שעשה לו הסעודה. וזה הקרוב שלו שקידשה לא עשה ולא כלום. ומתמה תלמודא ואמר בין לאביי בין לרבא קידושי קרוב שלה ולא כלום. מה טעם חלקו בנתינת הטעם, ואמר זה כי הטעם הוא משום שארית ישראל וגו' וזה אומר הטעם משום חזקה. ומהדר תלמודא ואמר איכא בינייהו דלא טרח. פירוש שלא טרח האב ולא עשה סעודתו לקרוב אשתו. לפיכך לאביי דאמר הטעם משום שארית ישראל אע"פ שלא עשה סעודה סמכינן על מה שאמר לאשתו. לרבא דאמר חזקה, דוקא אם עשה אחר כך סעודתו, אבל אם לא עשה סעודה אומרים אנו חזר בו. ואומר רבינו יצחק ואנן מיסתברא לן דלא שייכא הא דאביי ורבא אליבא דרב ושמואל אלא הכי אמרינן אע"ג דאמר בתחילה תהוי לקריבאי וראינו דעתו שהוא רוצה בקרוב שלו לא חיישינן שמא כשקידשה קרובו לדעת אביה קידשה ולפיכך קא משדר ליה קידושיה בחשאי באיגרא. וטעם דלא חיישינן להכי משום שארית ישראל ולרבא משום חזקה. ואומר רבינו יצחק אפילו תימא וגו'. והאי דאמר אפילו תימא בחד [לישנא], שלא יטעון עליו הטוען ויאמר לא אמרו אביי ורבא שאין חוששין אלא משום שידענו דעת האב, אבל אם מסופק לן הדבר חיישינן. ואם כן היא כדקאמרי רב ושמואל ושפיר קא יליף לה הגאון מהכא, לפיכך מהדר רבינו יצחק ואמר אפילו תימא הא דאביי ורבא כרב ושמואל, הלכה כרבינא שהוא בתרא.
ורבינו יוסף הלוי ז"ל תלמידו של רבינו יצחק אומר, ומדחזינן לרבינא דהוא בתרא דלא סבירא ליה הא דרב ושמואל, מכלל דלית הילכתא כותייהו, ולא חיישינן שמא נתרצה האב. מיהו הני מילי היכא דלא איתברר בהדיא דנתרצה לא חיישינן דשמא נתרצה, אבל היכא [ד]איברר בהדיא דנתרצה דכולי עלמא כיון דנתרצה, כמי שנתקדשה לדעתו דמי והוו קידושי בין קטנה בין נערה. ואומר ז"ל י"ב ורבינו ש"צ פסק משמא דקמאי דבין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קידושי אלא עד דמיקדשה מעיקרא דמילתא לדעת אביה. אבל היכא דנתקדשה שלא לדעת אביה אע"ג דנתרצה בתר הכי ולא כלום הוא. ולא איתברר לן מהיכא קא פסק האי פסקא, דעד כאן לא פליג רבינא עלייהו דרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב, דרב ושמואל סברי חיישינן ורבינא סבר לא חיישינן. אבל היכא דאמר בהדיא דנתרצה לא שמעינן ליה לרבינא דפליג בהא מילתא. והדבר צריך עיון. נמצא עכשיו למאי דפסק רבינו ש"צ דבין קטנה ובין נערה אינה מקודשת אלא בקידושי אביה או בקידושי עצמה מדעת אביה. אבל אם קידשה עצמה שלא מדעת אביה אע"פ שנתרצה האב לא תפסי בה קידושי, ואפילו מיאון נמי אינה צריכה. והני מילי בשיש לה אב, אבל אם אין לה אב, אם קטנה היא וקידשה עצמה או אמה ואחיה לדעת הנך קידושי, ולא כלום הוא, ובמיאון בעלמא סגי לה. והוא דמיאנה כשהיא קטנה. אבל אם המתינה עד שיצאת מכלל קטנות (ו)לא סגי לה אלא בגט. וענין גירושין אם קטנה היא וקידשה עצמה, אם לאחר מיתת אביה קדשה עצמה, הא אמרינן דמיאון בעלמא סגי לה. ואם בחיי האב קידשה עצמה, הא אמרינן דאפילו מיאון אינה צריכה, דהנך קידושי ולא כלום נינהו. ואם אביה קידשה בחייו אינה מתגרשת אלא עד שיקבל אביה גיטה. ולאחר מיתת האב רואין, אם יודעת לשמור את גיטה מתגרשת, ואם לאו אינה מתגרשת. כדתנו רבנן [גיטין ס"ד ע"ב] קטנה היודעת לשמור את גיטה וגו'. עד כאן דברי רבינו יוסף הלוי ז"ל.
נתקדשה לדעת אביה וגו' אמר [רב] אוכלת בתרומה. פירוש אם היה כהן ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת אביה ואמור רבנן [כתובות נ"ז ע"ב] אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, הואיל וקידושיה לדעתו הוו חופה נמי ניחא ליה. [ומודה] רב וגו'. פירוש אע"ג דגבי תרומה מחזקינן ליה בחזקת שנתרצה, התם הוא דאי נמי לא נתרצה אכלה מדאורייתא, דארוסה אוכלת בתרומה (ב)דבר תורה, אבל לענין ירושה דבעינן שארו, ולא תקינו שיורשה אלא מן הנישואין, מודה דאינה אלא כאירוסין, ואם מתה אינו יורשה, דכיון דמספקא לן אם נתרצה בחופה אם לאו אוקי ממונא בחזקת מריה, דהיינו יורשי האשה.
<h2>דף מח:</h2>
מתניתין. התקדשי לי בכוס זה של יין וגו' אינה מקודשת. מפני שהטעה, דלא גמרה ומקניא נפשה אלא במה שאמר לה. ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח וגו'. פירוש לשבח ממון, כדאוקמיה תלמודא, כגון שאמר לה התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של שמן או בדינר כסף ונמצא של זהב. [אבל] לוי ונמצא כהן אינה מקודשת אפילו לדעת ר' שמעון ואמרינן טעמא בגמרא משום דאמרה ליה מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא, פירוש מנעל גדול מרגלי איני רוצה בו שאין אני יכולה להלך בו. וכמו כן נמי בעל חשוב הרבה לא נתרציתי לו. אלא אני רוצה לוי כמו שאמרת לי בעת הקידושין. וראייה לדבר שלא חלק ר' שמעון אלא ברישא (רבינו) [דהיינו] שבח ממון. הכי דייק לה רב אשי בגמרא.
גמרא. הביא התלמוד ברייתות אחרות אחר זו המשנה, ולא הביא אותן הרב רבינו יצחק ז"ל. וזה הוא נוסח הברייתות עם פירושם. ת"ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ולא במה שבתוכו ותניא אידך במה שבתוכו ותניא אידך בו ובמה שבתוכו. ומהדר תלמודא ואמר, לא קשיא. פירוש כל אלו הברייתות כולם הלכות ואין אחד מהן חולק על חברו אלא כל תנא מהן דבר בענין זולתי הענין שדבר בו חבירו. הא במיא הא בחמרא הא במישחא. פירוש ברייתא דקאמרה בו ובמה שבתוכו במיא, פירוש בכוס מלא מים. ואומרים אנו בשניהן, דאין למים חשיבות שיקדשנה בהם לבדם והן טפילה (לבדם) [לכוס]. ואם אין הכוס שוה פרוטה והמים משלים דמיו לפרוטה מקודשת מפני שקידשה בפרוטה. וברייתא דקאמרה מקודשת בו ולא במה שבתוכו, בכוס מלא יין, שהכוס חשוב מן היין ואין היין טפילה לו. וברייתא דקאמרה במה שבתוכו ולא בו, בכוס מלא שמן, דהואיל ויש לשמן חשיבות, בשמן קידשה לא בכוס.
<h2>דף מט.</h2>
אמר עולא. כדפרשינן במתניתין וגו'. על מנת שאני קורא. פירוש ברייתא היא. ר' יהודה אומר עד שיקרא תרגום. ומקשינן בגמרא ואמרינן יתרגם מדעתיה והא תניא ר' יהודה אומר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי. פירוש אם יתרגם אותו כפשטיה דקרא מתרגם שקר והבל, דאין רשאין לתרגם אותו, אלא כמו שתרגמו אנקלוס. ומהדר תלמודא ואמר, אלא מאי תרגום תרגום דידן. דהיינו תרגום אנקלוס. ואם אמר לה על מנת שאני [קראה], פירוש משמע קראה שיודע לקרות המקרא כולה בדקדוקו. על מנת שאני שונה חזקיה אמר הלכות. פירוש הלכות עונה על המשנה שהיא הלכות הלכות. ואם אמר לה על מנת שאני תנאה, צריך להיות יודע לקרות המשנה וסיפרא וסיפרי ותוספתא שחיבר אותה ר' חייא ור' אושעיא.
<h2>דף מט:</h2>
על מנת שאני תלמיד וגו'. ואפילו במסכת כלה. פירוש רבינו ז"ל [פ"ח מהלכ' אישות ה"ה] ואמר ואפילו בהלכות החג שמלמדין אותם ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאים בהן. עד כאן דבריו ז"ל. ור"ש ז"ל אומר מסכתא דכלה, ברייתא היא וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וגו'. ע"מ שאני חכם וגו' אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה. פירוש במילתא דתליא בסברא. ע"מ שאני עשיר אין אומרים כר"א בן חרסום. פירוש במסכת יומא [ל"ה ע"ב] שהנחילו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה. ור' אלעזר בן עזריה. תליסר אלפי עיגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא [שבת נ"ד ע"ב]. ע"מ שאני צדיק וגו' מקודשת. פירוש מקודשת מספק. ע"מ שאני רשע אפילו צדיק וגו' מקודשת. בספק, דכתיב למען וגו' וכתיב נמי באורייתא פן יפתה לבבכם וגו'.
על מנת שאני כהן וגו' ממזר. דהיינו מי שנבעלה אמו והיא אשת איש שהולד ממזר. ונתין. הוא מן הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע. ונקראו נתינים על שם שנתנם חוטבי עצים ושואבי מים. וכרך. הוא חשוב מן העיר. שהכרך היא המדינה המוקפת חומה. ושפחה גדלת. אמרינן בגמרא מאי גדלת גודלת. פירוש שמקשטת הנשים וגודלת השיער שלהן. ועל כולן וגו'. פירוש משום דהוו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים.
ההוא גברא. הביא התלמוד זה המעשה מפני שהוא דומה למשנה שאמרנו בה שאע"פ שאמרה בלבי היה וגו' דברים שבלב אינם דברים. ההוא גברא דזבנינהו וגו'. פירוש והתנה בשעת המכירה כך שיעלה לארץ ישראל ועלה ולא היה יכול לדור שם מפני חוסר מזונות או זולתם. אמר רבא. כל מי שעלה לשם כונתו שידור שם, הואיל ולא היה יכול לדור אלא חזר לעירו לאו אדעתא דהכי זבין, וכאילו לא סליק, ומחזיר הקרקע מזה שקנה אותה. איכא דאמרי שכך אמר רבא, זה בעת שמכר לא אמר אני מוכר מפני שאני רוצה לדור אלא לא אמר אלא לעלות לארץ ישראל והנה עלה. ההוא גברא וגו' לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק. פירוש ובדידיה קיימא מילתא ולא בטלי זביני. איכא דאמרי אי בעי לא הוה סליק. פירוש בדרך תימה, כלומר מי אנסו. ושאיל תלמודא ואמר להאי לישנא [דאמר] לא הדרי זביני, אם כן מה הפרש בין האי לישנא להאי לישנא. ומהדר תלמודא ואמר איכא בינייהו דאיתיליד אונסא באורחא. פירוש שמע שיש בדרך ליסטים לפיכך לדעת לישנא קמא לא הדר זביני, דאילו רצה היה טורח אחר שיירות שיהא בהן אנשים רבים שילוה בדרך, והואיל ולא עשה, איהו אפסיד אנפשיה ולא הדר זביני. ולדעת לישנא בתרא הואיל ונולד אונס בדרך שמעכבו מלילך הדרי זביני, דלאו אדעתא דהכי זבין.
<h2>דף נ.</h2>
מתניתין. האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית וגו' אינה מקודשת. דהואיל ואמר ליה במקום פלוני קפיד שלא יקדשה אלא באותו מקום, שיש לו שם אוהבים, ואם בא אדם לומר עליו דברים בפניהם ימחו בידו. אבל אם אמר לו הרי היא במקום פלוני אין זו קפידא, אלא רצה להודיע מקומה בלבד. המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים. ואמרינן בגמרא [כתובות ע"ב ע"ב] באלו נדרים אמרו שהבעל מקפיד בהן, שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין. והא דאמרי בגדי צבעונין, לפי שהן מלבוש הנשים. והוא הדין בכל מקום כמנהגם, דהני בלבד הוא דקפדי בהו אינשי לענין נדרים. ואם היו עליה נדרים חוץ מאלו אע"פ שהוא אומר מקפיד אני בהן אין חוששין לדבריו, אלא אמרינן ליה בהני נדרים קפדי אינשי וכל מי שיתנו סתם על אלו מתנה. [ומי] שרוצה לצאת ממנהג שאר העם [אומרים לו] היה לך לפרש. כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. משנה זו חיברה נמי רבינו הקדוש בכתובות בפרק המדיר וגו'. ואמרינן בגמרא דהתם והכא, דטעמא דכתב לה בכתובות משום שבה דין כתובה, דהכי קאמר תצא שלא בכתובה. וטעמא דכתב לה הכא גבי קידושין משום קידושין דהכי קאמר ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת. ונתברר התם בגמרא דכתובות [שם], דרב ושמואל חולקין בקידש על תנאי וכנסה סתם, דרב סבר צריכה ממנו גט, ושמואל סבר אינה צריכה. ואקשינן עליה דשמואל מהאי דקתני בה כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים וגו', ואמרינן מדלא קאמר אינה מקודשת אלא קאמר תצא שלא בכתובה ש"מ כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא. ומתרץ שמואל להאי מתניתין דהכי קאמר המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, קידשה סתם וכנס סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. פירוש וכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא. ולדעת רב [ד]סבר קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט, סבר האי דקאמר כנסה סתם עונה על רישא דקאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים. ומדקאמר בסיפא כנסה סתם, ש"מ דרישא וכנסה על תנאי, פירוש חזר בעת כניסה לחופה וזכר תנאי שהתנה אותו בעת הקידושין. וש"מ במתניתין (ו)לדעת רב הכי קאמרה המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה על תנאי ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת. פירוש משום שקידשה על תנאי וכנסה על תנאי אבל אם קידשה על תנאי וכנסה סתם תצא שלא בכתובה. והלכתא כרב. ואמרינן בכתובות, אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה תנאיה, אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. פירוש לא תימא לדעת רב אפי' כנסה ולא בעל נמי צריכה גט, אלא טעמיה דרב דסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואי לאו דמחיל לא הוה בעיל. הילכך אי איכא סהדי דבעיל צריכה ממנו גט ואי לא אינה צריכה ממנו גט. ואומר רבינו יוסף הלוי ז"ל, יש בו פירוש אחר, לא תימא דטעמיה דרב דכיון דכנסה אחולי אחליה לתנאיה דש"מ דהיכא דבעל בתנאי אינה צריכה גט, אלא טעמיה דרב דסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואע"פ שפירש התנאי בשעת הבעילה מוחל הוא בלבו. פירוש שאומר שמא לא יתקיים התנאי ונמצאת בעיל בעילת זנות, לפיכך כשבועל מסיק אדעתיה שמא [לא] יגמור התנאי ואפילו הכי בועל, הילכך צריכה ממנו גט. אבל כתובה אינו נותן לה, דהא אתני ולא איתקיים התנאי. עד כאן דבריו ז"ל. ואפירושו האחרון איכא עליה כמה קושיי, חדא דאין זה כנסה סתם אלא על תנאי. ותו קושיא מרישא דמתניתין דאוקמה רב בשקידשה על תנאי וכנסה על תנאי, ולפי הפירוש הראשון עושה הבעילה בעדים וכאילו מקדש עתה בביאה. ולא זו הדרך ולא זו העיר. ור"ש ז"ל אמר, לא תימא דסבר רב אחולי אחליה לתנאיה לגמרי, דאילו הוה הכי הוה בעי למיתב לה כתובה אי מגרשה, ומתניתין לא קאמרה הכי אלא תצא שלא בכתובה. אלא טעמיה דרב דהאי מחילה לענין גט בלבד היא, משום דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, לפיכך לענין בעילה מחל ובעל לשם קידושין, ולענין ממונא בתנאיה קאי שאם נמצא עליה נדרים תצא שלא בכתובה. ור"מ ז"ל קאמר סוף פרק שביעי מהלכות אישות [הכ"ג], המקדש וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי וגו'. נמצא פירוש האי מימרא דאביי הכי, לא תימא טעמיה דרב שכיון שכנסה אחולי אחליה לתנאיה בודאי, שאילו היה הדבר כן הוה צריך למיתן לה כתובה, אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולפיכך חיישינן שמא בעת שכנס או בעל ביטל התנאי או שמא לא ביטל, לפיכך צריכה גט מספק ולגבי ממונא אינו חייב ליתן ממון מספק לפיכך אי מגרשה תצא שלא בכתובה.
על (ממון) [מנת שאין עליה מומין]. פירוש סיפא כמו רישא. ולדעת רב קאמר קידשה על מנת שאין בה מומין וכנסה על תנאי שאין בה מומין אינה מקודשת. אבל אם קידשה על תנאי וכנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה. ומפרש תנא לאלו מומין, ואמר אין הדבר מסור לו במומין, שיש בני אדם שדבר פלוני מום אצלם ויש אחרים שאינו מום אצלם. ואין אלו מומין שאנו אומרים בהן שאינה מקודשת אלא במומין שבני אדם מקפידין עליהן, והן המומין הפוסלין בכהנים, ומומין הפוסלין בכהן העובד נתבארו בבכורות [מ"ג ע"א]. ור"מ ז"ל הביא אותם בהלכות ביאת המקדש בפ"ח ומנה אותם ואמר כל המומין המיוחדין באדם וכו'. ואמרינן בכתובות בגמרא דהאי מתניתין [ע"ה ע"א] תנא הוסיפו עליהן זיעה ושומא וריח הפה. (ד)[ו]אמרינן התם נמי, אמר רב חסדא נשכה כלב ונעשה המקום צלקת הרי זה מום, אמר רב חסדא קול עבה באשה הרי זה מום שנאמר כי קוליך ערב ומראך נוה. ואמרינן נמי תני נתן ביראה בין דדי אשה טפח, פירוש אם יש בין דד לדד טפח הרי זה מום. ותניא ר' נתן אומר כל אשה שדדיה גסין מחברותיה הרי זה מום. ואמרינן נמי תניא שומא שיש בה שיער הרי זה מום, אין בה שיער גדולה הרי זה מום קטנה אין זה מום. פירוש בין בכהנים בין בנשים. ואוקמינן לברייתא דקאמרה הוסיפו עליהן זיעה ושומא, כשאותה שומא עומדת על פדחתה ובעומדת תחת כופח שעל ראשה דזימנין דמתחזיא וזימנין דלא מתחזיא. פירוש ואפילו היתה זו השומא שאין בה שיער קטנה ביותר והיא קרובה משער ראשה הרי זה מום באשה, ואע"פ שאינה מום בכהנים. וש"מ דשומא שיש בה שיער ואפילו היא קטנה בשאר הפנים חוץ מזה המקום או היתה שומא גדולה אע"פ שאין בה שיער הרי זו מום בין בכהנים בין בנשים. ואמרינן נמי בכתובות בברייתא זו איזו היא גדולה פירש רשב"ג עד איסר האיטלקי.
גמרא. תנן בכתובות וגו'. כמו שפירשתי במשנה. ואומר הרב ז"ל וגרסינן נמי התם בכתובות [ע"ד ע"ב] המקדש על תנאי ובעל. פירוש ובעל לאלתר. פירוש ולא נתקיים התנאי. אעפ"כ צריכה ממנו גט. וחלוקה היא בכתובות דרבא ור' יוחנן סברי [קידשה] על תנאי ובעל א"צ ממנו גט, וקסברי דמתניתין דקאמרה קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט דוקא אם כנסה לאחר זמן. הילכך אמרינן הואיל ולאחר זמן כנסה הוה ליה לחזור ולאדכורי תנאיה בעת הכניסה ולא בדק, אם איתה לתנאיה או לא. בהא אמרינן שמא אחולי אחליה לתנאיה. אבל אם קדשה על תנאי ובעל לאלתר, כמאן דאתני בבעילה דמי, ולא אמרינן אחולי אחליה לתנאיה. ועולא סבר אפילו בעל לאלתר, הואיל ולא קא בדיק אם איתא לתנאיה או לא, אמרינן שמא אחולי אחליה לתנאיה. ולאפוקי מהאי תנא. פירוש והא דקאמר תלמודא (האי) דהצריכוה חכמים גט דלא כי האי תנא. דתניא ר' ישמעאל אומר והיא לא נתפשה. פירוש, אמרינן גבי סוטה ועד אין בה והיא לא נתפשה. פירוש ועד אין בה, ועד טומאה אין בה אבל עידי סתירה שנסתרה בפניהם ושהתה כדי טומאה יש בה. והיא לא נתפשה, פירוש ועידי סתירה שמעידין שנסתרה בפניהם מעידים שלא נכנסה עם זה האיש באונס, כגון שתפשה והכניסה לחדר, אלא נכנסה עמו ברצונה. וזו היא שאסורה על בעלה עד שישקה אותה מי סוטה. ש"מ שאם מעידים עידי סתירה שנתפשה, הואיל ובאונס נכנסה עמו מותרת. דאונס בישראל מישרא שרי, וזו אע"ג דאית בה חד ספיקא בלבד דשמא באונס שמא ברצון מותרת מפני שלא העידו עליה עידי טומאה אלא עידי סתירה, ועידי סתירה שמעידים שבאונס נכנסה אינה אסורה ואין משקין אותה מי סוטה. ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה אלא ברצונה נתקדשה מותרת היא לכל אדם, ואיזו זו זו שקידושיה קידושי טעות. פירוש דהיינו קידשה על תנאי ובעל לאלתר סתם, דאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת. ולא קאמר ר' ישמעאל שזו שקידשה על תנאי צריכה מיאון וכתיבת גט מיאון כמו קטנה הממאנת. אלא דימה אותה לקטנה, מפני שהיא יוצאה בלא גט. ואומר הרב ז"ל, וליתא לדר' ישמעאל. והביא ז"ל בכתובות [רי"ף ע"ג ע"ב] מעשה שאירע לבתו של רבי ישמעאל. עיין התם. וגרסינן נמי התם, המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל. אומר הרב רבינו משה ז"ל [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג] ובעל בפני עדים. צריכה גט, שעל בעילה זו סומך, לא על הקידושין הפסולין. חזקה היא שאין אדם מישראל הכשר עושה בעילתו בעילת זנות, והרי בידו לעשותה עתה בעילה של מצוה.
וגרסינן בנזירות [נזיר י"ב ע"א], אמר רב יצחק וגו' ומת השליח, פירוש ומת השליח ואין המשלח יודע אם קידש לו אשה אם לאו. הרי השליח בחזקת שקידש לו אשה, מפני שחזקת שליח עושה שליחות משלחו. ולפיכך הוא אסור בכל הנשים. פירוש בכל אשה שיש לה קרובה שהן ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות. שאם תאמר ישא הבת, שמא אמה קידש לו או אחותה. ולפיכך אמר רבא, ומודה ר' יוחנן שמותר באשה שאין לה לא בת ולא אם ולא אחות. ומתמה תלמודא ואמר פשיטא דאשה כזו הוא מותר בה ומאי אתא ר' יוחנן לאשמועינן. ומהדר תלמודא ואמר לא אתא ר' יוחנן לאשמועינן דמותר באשה שאין לה בת ואם ואחות דודאי דבר פשוט הוא, אלא בא להשמיענו דמותר הוא באשה שיש לה בת והיתה נשואה בעת שעשה זה שליח לקדש לו אשה, או היה לה אחות והיתה נשואה, אבל אחר שעשה זה שליח נתגרשה הבת או האחות, קמ"ל ר' יוחנן דאע"ג דנתגרשה הבת או אחותה קודם שימות השליח הרי זה מותר בה ואין אומרים שמא קידש שליח את קרובתה אחר שנתגרשה. מאי טעמא כי משוי איניש שליח היכא (דלא) מצי לקדושי וגו'. פירוש כשיעשה אדם שליח לא יעשה אותו אלא לקדש לו אשה פנויה שהיא ראויה לקידושין. אבל היכא דאיהו לא מצי לקידושי לא משוי שליח. פירוש אבל אשה שאינה ראויה לקידושין כגון אלו הנשים שהיו נשואות בעת השליחות [לא] עשה אותו שליח לקדש אחת מהן. ואמרינן נמי בכתובות בגמרא דהאי מתניתין, המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר לה הרי זו מקודשת. ואמרינן טעמא בגמרא מפני שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא כאילו נתקדשה ואין עליה נדר. אבל אם קידש על מנת שאין בה מומין והלכה אצל רופא וריפאה אינה מקודשת. ואמרינן טעמא בגמרא מפני שהרופא לא ריפא אותה אלא מכאן ולהבא, פירוש אחר הקידושין, ובעת הקידושין היו בה המומין ונתקדשה בטעות ואינה מקודשת.
מתניתין. המקדש שתי נשים וגו'. פירוש סבלונות היא המנחה שמשגר אותה הארוס לארוסה. וקרא אותם סבלונות בשביל שסובלין אותה על הכתף ומוליכין אותה כמו [ישעיה מ"ו ז'] על כתף יסבלוהו וכמו [מלכים א' ה' כ"ט] שבעים אלף נושא סבל, ואמרינן בגמרא, וצריכא. פירוש דאיצטריך תנא לאשמועינן בתר דקאמר שתי נשים אשה אחת, ובתר דקאמר אשה אחת וכן קטן. דאי אשמועינן שתי נשים בפרוטה אחת הוה אמרינן בהאי ודאי טעי מפני שיצא מידו פרוטה, דהיינו ממונא, ואע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן לאו לשם קידושין שיגרן אלא מחמת קידושין הראשונים שיגרן, ועל אותן הקידושין הראשונים סמך, ואותן הקידושין אינן קידושין. אבל אם קידש אשה אחת בפחות משוה פרוטה אמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקידושין קא משדר והוו קידושיה קידושי. לפיכך אשמועינן דאם קידש אשה אחת בפחות משוה פרוטה אע"פ ששיגר סבלונות לאחר מכאן לא הוו קידושי משום דעל קידושין הראשונים סמך וטעה. ואי אשמועינן הני תרתי. פירוש שתי נשים בפרוטה ואשה אחת בפחות משוה פרוטה. הוו אמרינן דבין פרוטה לפחות משוה פרוטה לא קים להו לאינשי. פירוש לא דקדק וטעה, ולפיכך אמרינן דהני סבלונות לא לשם קידושין שגרינהו אלא מחמת קידושי קמאי שגרינהו, ולפיכך לא הוו קידושין. אבל קטן שקידש, שהכל יודעין שאין קידושי קטן כלום אימא כי קא משדר סבלונות. פירוש אחר שהגדיל. אדעתא דקידושין קא משדר. קמ"ל דלא, אלא אדעתא דקידושי קמאי שדרינהו. וקידושי קמאי לא הוו קידושי, דכי יקח איש אשה כתיב, וזה אינו איש אלא קטן.
<h2>דף נ:</h2>
[לשון הרי"ף] גמרא. מאי טעמא. פירוש (תידע) מ"ט אמרינן אם שיגר סבלונות אינם מועילים כלום, משום דאמרינן הני סבלונות מחמת קידושי וגו', כדפרשינן. איתמר אמר רב הונא. פריש לה הרב ז"ל ואמר, היכא דלא ידעינן אי קדיש אי לא קדיש. וראינוהו ששלח הסבלונות, בהא א"ר חוששין לסבלונות, וכדפריש לה ר"פ (חדא) [היכא] דמקדשי תחילה ובתר דמקדשי הדרי מסבלי חוששין. אבל אם מנהג אותו המקום שמשגרין תחילה הסבלונות ואחר כך מקדשין לא חיישינן. ואפילו מיעוטא מקדשי מהו דתימא בתר רובא אזלינן ולא חיישינן למיעוטא, קמ"ל. דמחמרינן ואזלינן בתר מיעוטא וחיישינן שמא זו מאותו המיעוט דמקדשי והדר מסבלי.
מתניתין. המקדש אשה ובתה. פירוש שאסור לישא שתיהן כאחת משום ערוה, אם אמר להן הרי שתיכם מקודשות לי. אינן מקודשות. פירוש שאין אחת מהן צריכה גט. ואמרינן טעמא בגמרא, מדכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור וגו' אפילו בשעה שנעשות צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין בהן. וילפינן שאר עריות מאחות אשה. ומקשינן בגמרא ואמרינן, אי טעמא דמתניתין הוא מהאי קרא, וקרא משתעי במקדש שתי נשים כאחת דלא תפסי בהו קידושי אמאי מיחייב כרת. אלא לעולם קראי בזו אחר זו, ומתניתין תלויה בסברא כדאמר רבא כל שאינו בזו אחר זו אפילו בבת אחת אינו. פירוש ואלו השתים אילו היתה אחת מהן מקודשת לו וקידש האחרת, כגון שהיתה רחל מקודשת לו, אם חזר וקידש אחותה לא תפסי בה קידושי, מפני שאין קידושין תופסין בעריות חוץ מן הנדה, ואם בא עליה חייב כרת. כמו כן נמי אם קידש שתיהן כאחת לא תפסי בהו קידושי. ואמרינן בגמרא, מדקאמר אשה ואחותה כאחת, דהיינו דקאמר הרי שתיכן מקודשות לי כדפרשינן, אינן מקודשות. אבל אם אמר לשתי אחיות הרי אחת מכם מקודשת לי בזה, ונתן להן פרוטה, או שקיבלתה אחת על ידי חברתה, צריכה כל אחת מהן גט.
מעשה בחמש נשים שהיו בהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה. פירוש אילן ממנו התאנים היה שלהן. והיתה אותה השנה שביעית, שהיא הפקר. ולולי שהיו בהן שתי אחיות היה יכול לקדש אותן בשלהן, דהואיל והפירות הפקר אינו גזל. ואמר להן הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זו וקיבלתה אחת מהן על ידי כולן. ולולי שיש בהן שתי אחיות היו כולן מקודשות, דאשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שהיא נעשית לה צרה. אבל הואיל ויש בהן שתי אחיות אמרו חכמים אין האחיות מקודשות. ואמרינן בגמרא מדקאמר אין האחיות מקודשות ולא קאמר אין כולן מקודשות, ש"מ דשאר נשים שאינן אחיות מקודשות. ומתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני מעשה בה' נשים וגו' אינן מקודשות ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מן האחיות.
<h2>דף נא.</h2>
גמרא. איתמר קידושין שאינן מסורין לביאה וגו'. אמרינן בגמרא אמר רבא בר אהינא אסברה לי. פירוש הבינני דבר זה. דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, קידושין המסורין לביאה הוו קידושי. פירוש כי יקח איש אשה דהיינו קידושי כסף, דגמרנא להו קיחה קיחה משדה עפרון כדפרישנא בפירקא קמא [ב' ע"א]. וכתיב סמיך ליה ובעלה, ש"מ דבעינן קידושין המסורין לביאה. ומקשינן בגמרא על רבא ממתניתין, ואמרינן תנן המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה מקודשות ואמאי קידושין שאין מסורין לביאה נינהו ותיובתא דרבא. מדאקשינן על רבא ממתניתין הכי ש"מ דחלוקת אביי ורבא הוא באומר לו אחת מבנותיך מקודשת לי.
<h2>דף נב.</h2>
והילכתא כותיה דאביי ביע"ל קג"ם. היו"ד ייאוש שלא מדעת, דפליגי ביה אביי ורבא במציעא בפרק אלו מציאות [כ"א ע"ב]. ופירוש שלא מדעת, מצא דבר שנפל מאדם, כגון פירות מפוזרין, ולא ידע בהן שנפלו ממנו ואותם הפירות (אפילו) (ידע אחר) [אחר שידע] שנפלו ממנו לאלתר מייאש, משום דאין לו בהם סימן. לפיכך קאמר אביי, הואיל ואלו הפירות לכשידע בהם מתיאש מהם, אע"פ שהגיע ליד זה המוצא אותם קודם יאוש, (ו)הרי הם של מוצאם. זה הוא פירוש ייאוש שלא מדעת, כלומר פירות שדינם שמתיאשין הבעלים, אם אירע שנפלו מהם והם עכשיו לא ידעו. ורבא אמר הואיל והגיעו לידו קודם ייאוש, אע"פ שכשידעו בהם שנפלו מתיאשים, לא הוי בהן עכשיו דין ייאוש. והעי"ן הוא עד זומם, שחלקו בו בקמא בפרק מרובה מדת תשלומי כפל [ב"ק ע"ב ע"ב], אביי אמר למפרע הוא נפסל. פירוש מעת שהעיד בב"ד, כגון שהעיד באחד (באדר) בניסן והוזם באייר, מאחד בניסן נפסל, דמאותו עת שהעיד הוי ליה רשע והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. ופירושו אל תשת רשע עד ותעיד עמו. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, פירוש מעת שהוזם בב"ד דהיינו מאייר. והלמ"ד לחי המכשיר המבוי לטלטל בתוכו. כדאמרינן בעירובין [ב' ע"א] הכשר מבוי בית הלל אומרים לחי או קורה. וחלקו אביי ורבא בפ"ק דעירובין [ט"ו ע"א] בלחי שלא העמידו אדם בפתח המבוי, אלא נפל הוא מעצמו ונתקע בארץ, כגון שנפל קודם השבת. אביי אמר הוי לחי, דהא הוכשר בו המבוי קודם השבת וסמכי עליה בני המבוי מאתמול. ורבא אמר לא הוי לחי, אע"ג דסמכי עליה מאתמול, כיון דלאו אדעתא דהכי עבדיה לא הוי לחי. ובלחי בלחוד הוא דפליגי, אבל מחיצה העומדת מאליה דברי הכל הויא מחיצה. והקו"ף, קידושין שאין מסורין לביאה, החלוקין בה בזו המסכתא, ופרישנה לעיל. והגימ"ל, גידול בר דעילאי, החולקין בו במסכת גיטין בפרק השולח גט לאשתו [ל"ד ע"א], דאמרינן התם גידול בר דעילאי שדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחה דהות יתבא בטולא, פירוש בצל. אמר לה הא גיטיך. אמרה ליה זיל השתא ברי מיהא. אתא לגביה דבעל אמר הכי הוה מעשה. אמר ליה בעל לשליח ברוך הטוב והמטיב. אמר אביי ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא ורבא אמר ברוך הטוב והמטיב ובטיל גיטא. ואמרינן נמי התם במאי קא מיפלגי. ומהדרינן בגילויא דעתא בגיטא. אביי סבר גילויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, פירוש האי דקאמר הטוב או הדומה לו, שמשמען שאין בדעתו לגרשה שהרי שמח בעבור הגט, לא בטל הגט אלא יחזור ויתן ותהיה מגורשת עד שיאמר לו בפירוש לא תתן או יבטל בפירוש. ורבא אמר גלויי דעתא בגיטא מילתא היא. והמי"ם משומד אוכל נבילה לתיאבון, חלקו בו בפרק דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד [סנהדרין כ"ז ע"א], בגמרא דמשנת אלו הפסולין, אמרינן התם משומד אוכל נבילה לתיאבון דברי הכל פסול, כפין ואכיל נבילה כפין ישקול ארבעה זוזי ומסהיד, פירוש דכמו שאנו רואין אותו כשירעב ויתאוה לאכול בשר נבילה כמו כן נמי כשירעב ולא יהיה עמו מה שיקנה דבר שיאכל ישקול הזוזים ויעיד לשקר. וכן נמי אפשר יתן לו אדם בשר נבלה ויעיד שקר ואיכא חמס ממון. ואם הוא אוכל להכעיס, אביי אמר פסול משום דרשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא אמר כשר, רשע דחמס בעינן, פירוש דכתיב להיות עד חמס, דהיינו שיהנה בממון, כגון גזלן וכיוצא בו או אוכל נבילה לתיאבון כדפרשינן.
פיסקא. מעשה בחמש נשים וגו' אמר רב ש"מ ממתניתין ארבעי. פירוש למדנו ממשנה זו לפי דרכינו ארבעה דברים. ונקיט רב לידיה תלת. פירוש היה אוחז בידו להצניעו כסדר גרסתו שלשה. אבל הרביעית לא היתה מוחזקת בידו לסדרה בגרסת הגמרא והיא קדושין שאין מסורין לביאה. דמדאמרה מתניתין אין האחיות מקודשות ש"מ הא נכריות מקודשות להצריכן גט כמו דסבר אביי. וטעמא דנקט רב לידיה תלת ולא נקיט הא משום (דמסדרה) [דמספקא] ליה אם (הושר) [ישרו] דברי אביי או דברי רבא. ותלת דנקיט רב לידיה הם המקדש בפירות שביעית מקודשת, פירוש ולא אמרינן לאו ממונו הוא דזוכה בהם, אלא כיון שזכה בהם ממונו הם לכל דבר, דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו', ולא תימא נמי לאכלה אמר רחמנא ולא לדבר אחר. ושמע מינה קידשה בגזל, פירוש בגזל דידה. אינה מקודשת. ממאי. פירוש ותדע מנין יצא לנו דין זה. מדקתני במתניתין שלהן היתה ושל שביעית היתה טעמא דשביעית דהוי הפקר הוא דהויא לה מקודשת. אם אין בה שתי אחיות. הא בשאר שני שבוע. דהיינו משנה ראשונה עד שנה ששית. אם קידשה בפירות שליקטן מאילן שלה, הוי גזל ואינה מקודשת. וש"מ. נמי מדקתני וקבלתה אחת על ידי כולן. דאשה נעשית שליח לחברתה. דלא אמרינן הכא אינן מקודשות אלא בשביל שיש בהן שתי אחיות. הא אם אין בהן שתי אחיות הוו להו מקודשות, ואע"פ שקיבלה הקידושין אחת לכולן. וכן א"ר יוחנן המקדש בגזל אינה מקודשת. פירוש בגזל דידה ובדלא שדיך, או בגזל של אחרים קודם שיתיאשו בעליו ממנו, כדאמרן לעיל בפ"ק [י"ב ע"א]. אמרינן בב"ק [ס"ב ע"א] מה בין חמסן לגזלן ומהדרינן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי, פירוש חמסן נותן דמי, אלא שקונה אותו בפחות משויו.
<h2>דף נב:</h2>
ההיא איתתא וגו'. פירוש משיכלא, ספל. לית דחש לה [להא] דר' שמעון. פירוש מילתיה דרבי שמעון בסדר טהרות במסכת כלים בפרק עשרים וששה [מ"ח]. אמרינן התם, עורות של בעה"ב המחשבה מטמאתן. פירוש אם חשב עליהן לישיבה ראויין הם לקבל טומאה. ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן. פירוש מפני שהם מוכנים למכירה למי שיקצע אותם וישוה אותם כפי חפץ שירצה. אם כן לא שלמו מלאכתן. ושל גנב מחשבה מטמאתן. פירוש אם חישב הגנב עליהן לישיבה קנה אותם להוריד לה [טומאה]. ואם חישב עליה הגזלן לשכיבה אין מחשבת הגזלן מטמאתן מפני שבעלי עורות סתמן (ש)לא נתייאשו ממנה. אלא הואיל ויודעין מי שגזלן מבקשין אותם ממנו. ולפיכך לא קנאה הגזלן להוריד לה טומאה במחשבתו. (ד)ר' שמעון אומר חילוף הדברים של גזלן המחשבה מטמאתן ושל גנב אין המחשבה מטמאתן, פירוש קסבר ר' שמעון הואיל וזה הגזלן לקח בזרוע ובפרהסיא סתמו שנתייאשו הבעלים ממנו, ולפיכך קנה אותו הגזלן ואם חישב עליו לשכיבה הוא טמא. אבל הגנב שלוקח במטמוניות באישון לילה ואפילה ולא ידעו הבעלים שנגנב אינן מתייאשין ממנה מפני שהם סבורים שאותו דבר נעלם עכשיו מעיניהם או השאילו לאחרים וכיוצא בזה. לפיכך לא קנה הגנב. ואין הלכה כר' שמעון אלא כת"ק. ולפיכך קאמר רבא הכא לית דחש לה להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה ייאוש בעלים הוא. ההוא דקדיש במוזא. פירש ר"ש ז"ל מלא יד של בצלים, כמו שפירש אותה הרב רבינו יצחק. וגירסת התלמוד ההוא גינאה. והיא גירסא נכונה, שזה האריס שותף הוא. ולפיכך קאמר רבא מאן פליג לך. פירוש הואיל ויש בהם גדולים וקטנים, כדפריש לה הרב ז"ל צריכה שומת ב"ד, שאין זה יכול ליטול לעצמו מה שירצה ויניח מה שירצה. ההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא. פירוש מנהגם שיעשו שכר מתמרים או מצימוקים או מפירות אחרים, ומשליך עליהם מים, ושורין אותו בהן, ונוטלין אותן המים וחוזרין ונותנין עליהן מים אחרים, ועושין שתים ושלש פעמים [כן]. ואותן התמרים שהשליכו עליהן המים יטלו אותם מהן, אומר ר"ש ז"ל שהם נקראין פרומא. ונראה לי שפירשו כך שהם כמו בגד (שנפרש) [שנפרם], כך אלו התמרים בשביל שהניח עליהם המים פעם ושתים נחבסה מתיקתן ונפרמו. וכשבא בעל הבית ומצא אותו שלקח מאותו פרומא וקידש, אמר לו ולמה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה. אתו לקמיה דרבא. (והורו) [ושאלו] ממנו אם היא מקודשת אם לאו. ואמר להו אינה מקודשת, הואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעתו הרי זה גזל. ואם תאמר והלא כבר אמר לו בעל הבית אמאי לא תתיב לה [מהאי חריפא]. לא אמר לו דבר זה אלא כדי [שלא] לביישו. שלא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, פירוש לא אמרו כלך אצל יפות, שהוא יועיל למי שעשה שלא ברשות בעל הבית אלא לענין תרומה בלבד. דבהא אמרינן דניחא ליה, דהואיל ולתרום הן עומדין ואמרינן בגמרא דתניא כיצד אמרו התורם שלא מדעת בעל הבית אין תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו ולקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה. ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל אם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה. פירוש דהואיל ולא נמצאו יפות מהן ודאי הכי קאמר ליה, אם מצאת יפות מאלו היית גוזלן. היו מתלקטין ומוסיפין. פירוש ואם בא בעל הבית ולקט והוסיף. בין כך ובין כך תרומתו תרומה. פירוש בין יש לו יפות מהן בין אין לו יפות מהן תרומתו תרומה. ואינה מקודשת. פירוש ואם ירד לתוך שדה חבירו ולקט. דגבי תרומה הוא דאמרן הכי, אבל גבי מי שנטל ממון חבירו וקידש בו, לא ניחא ליה למפרע במה שעשה, אלא מחמת כיסופא קאמר הכי, כדפרשינן. ואמר רבינו משה ז"ל [פ"ה מהלכ' אישות ה"ח], ואם קידשה בדבר שאין הבעל [הבית] מקפיד, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת בספק.
מתניתין. המקדש בחלקו בין מקדשי קדשים. פירוש שקידש בחלקו שחלק עם אחיו הכהנים. בין מקדשי קדשים, כגון בשר חטאת ואשם. בין מקדשים קלים, כגון חזה ושוק שלוקחין הכהנים. אינה מקודשת. אמרינן בגמרא, נימא מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי, דתניא ר' יוסי הגלילי אומר ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו, פירוש לרבות קדשים קלים, להתחייב עליהם קרבן שבועה אם הפקידן אצלו וכחש בהן, אע"ג דאין נשבעין על ההקדשות, והנשבע עליהן והודה אינו מביא קרבן אשם, אבל קדשים קלים איתרבו מבה' דכחש בעמיתו קרינא ביה מפני שהן ממונו. והואיל והם ממונו אם קידש בהם אשה תהיה מקודשת. ואם כן משנה זו דקאמרינן אינה מקודשת, דלא כר' יוסי. ומהדר תלמודא ואמר, משנה זו אפילו תימא ר' יוסי היא, וכי קאמר ר' יוסי שהקדשים ממונו, כשהם חיים אבל לאחר שחיטה אינם ממון הכהן. ושיילינן מאי טעמא. ומהדרינן כהנים [כי] קא זכו משולחן גבוה קא זכו, פירוש בהקרבת אימורים על גבי המזבח וזריקת הדם ניתר הבשר. דיקא נמי דקתני במתניתין בחלקו, ש"מ דבשחוטין קא מיירי מתניתין. ואמרינן נמי טעמא אחריתי, מדכתיב זה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש, דומיא דאש, מה אש אוכלת אימורים אף לך אין לך בו אלא אכילה בלבד. וכן נמי המקדש במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת. אמרינן בגמרא מנא הני מילי. ומהדרינן א"ר אחא וגו' וכל מעשר הארץ לד' הוא, קודש לד' ולא לקדש בו אשה. ומקשינן והרי תרומה דכתיב בה כן תרימו גם אתם את תרומת ד' ותנן המקדש בתרומה ומעשרות מקודשת. ומהדרינן היינו טעמא דמקודשת משום דלא כתיב לד' ללמד שתהא לשם, אלא כתיב בה תרומת ד'. ואקשינן והרי חלה דכתיב בה תתנו לה' תרומה ותנן המקדש בתרומה מקודשת שמשמע בכל תרומות ואפילו חלה. ומפרקינן היינו טעמא דמקדש בה משום דלא כתיב בה קודש. ומקשינן והרי שביעית דכתיב בה קודש תהיה לכם ותנן המקדש בפירות שביעית מקודשת. ומהדרינן דלא כתיב בה לד'. והרי תרומה גדולה דכתיב בה קודש ישראל לד' ראשית תבואתו ותנן המקדש בתרומות וגו'. ומהדרינן אלא היינו טעמא דהמקדש במעשר שני אינה מקודשת משום דכתיב הוא בהויתו יהא. ולפיכך אם קידש בו אשה אינה מקודשת, ותרומה וחלה לא כתיב בו הוא, ולפיכך המקדש בהם מקודשת, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר במזיד קדש. פירוש אם בעת שקידש בו היה יודע שהוא מעשר שני הרי חללו דמעשר שני מתחלל, והואיל והוא מתחלל הרי היא מקודשת. ור' מאיר סבר אין דרך חילול בכך, ובהקדש מזיד קדש ובשוגג לא קדש דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שוגג קדש מזיד לא קדש. פירוש בהקדש בדק הבית. ואמרינן בגמרא רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' מאיר במעשר הואיל ותנן בבחירתא כותיה. והלכתא כר' יהודה בהקדש הואיל וסתם לן תנא כותיה.
<h2>דף נו:</h2>
מתניתין. המקדש בערלה. פירוש שהיא אסורה בהנאה, דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וכתיב וערלתם ערלתו את פריו, חד לאיסור הנאה דתניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, ת"ל וערלתם ערלתו את פריו ערלים, לרבות את כולם, כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה שמותר לאכול [כ"ב ע"ב]. וכלאי הכרם נמי אסור בהנאה, דכתיב לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש, ופירושו פן תוקד אותו באש, כלומר שיאסר בהנאה. ולפי פשוטו נמי הוא אסור בהנאה, דומיא דהקדש הקדוש קדושת הגוף. וכן נמי שור הנסקל אסור בהנאה אע"פ שלא סקלוהו עדיין אלא נגמר דינו לסקילה, דכתיב סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ואמרינן מדקאמר סקול יסקל איני יודע שבשרו נבלה והוא אסור, אלא הא קמ"ל שאם שחטו אחר שנגמר דינו לסקילה אע"פ שלא נסקל אסור בהנאה. וכן נמי עגלה ערופה, דכתיב בה כפרה כשאר קדשים שנאמר כפר לעמך ישראל. וכמו שהקדשים אסורים בהנאה, כמו כן נמי עגלה ערופה וכן נמי צפרי מצורע אסורים בהנאה, דילפינן להו מאשם מצורע הנעשה בפנים ומכשיר המצורע ומכפר עליו. וכמו אשם מצורע שהוא מכשיר ומכפר בפנים עשה בו מכשיר כמכפר. פירוש עשה אשם מצורע כשאר אשמות. אף צפרי מצורע הנעשין בחוץ עשה בהם מכשיר כמכפר ואסורין בהנאה. וכן נמי שער נזיר אסור בהנאה, דכתיב ביה קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו והוא חסר וא"ו, ומשמע גידולי קדוש כקדוש. ופטר חמור, פירוש לאחר עריפתו. ויליף מעגלה ערופה. ובבשר בחלב דתנא דבי ר' ישמעאל אמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בישול. וחולין שנשחטו בעזרה. משום דאמרה תורה שחוט שלי בשלי, דהיינו קדשים בעזרה, דכתיב ושחטו לפני ד', ושלך בשלך דהיינו חולין בחוץ דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך וכתיב בסופיה דקרא בשעריך, מה שלי בשלך אסור בהנאה אף שלך בשלי אסור. אבל אם מכר אחד מכל אלו וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת, דאין תופסין את דמיהן להיות דמיהן כמותן להיות אסורין בהנאה.
<h2>דף נח.</h2>
גמרא. מנא לן. פירוש מנא לן שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואין תופסין את דמיהן. ומהדרינן מדגלי רחמנא בע"ז ואמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו. פירוש כל דמים שאתה לוקח בה דינו כדינה. ש"מ דבע"ז דגלי בה ואמר והיית חרם כמוהו הוא שאנו אומרים תפסת דמיה, מכלל ששאר איסורין שבתורה דלא גלי בהו רחמנא הכי, לא אמרינן הרי הוא כמוהו, אלא דמיה מותרין. ומקשי תלמודא ואמר, אמאי אמרינן שהם מותרין לילפיה שאר איסורין מע"ז ואמרינן מה מצינו בע"ז שהיא אסורה בהנאה ותופסת את דמיה כמו כן נמי שאר איסורין שהן אסורין בהנאה תופסין את דמיהן. ומפרקינן ואמרינן היינו טעמא דלא ילפינן מע"ז לשאר איסורין משום דהוו שני כתובין הבאין כאחד. פירוש בא בכל אחד מהן הדין הכתוב בחבירו. והואיל ומצאנו במקום אחר, דהיינו שביעית, שתופסת את דמיה, והואיל וחזר ואמר דין זה במקום אחר, למדנו מזה דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי. [דאי ילפינן שאר איסורין] הוה ליה למכתב חד או גבי ע"ז או גבי שביעית. והוה ילפינן מינה לשאר איסורין. הואיל ולא כתב חד אלא תרי השמיענו בכתיבת שניהם שאין למידים דבר זה לשאר איסורין אחרים. ע"ז הא דאמרן. פירוש ע"ז תופסת את דמיה ילפינן לה מדאמרן והיית חרם אלא שביעית מנא לן דגלי בה רחמנא שהיא תופסת את דמיה. ומהדרינן דתניא כי יובל היא קודש תהיה לכם. דימה אותה לקודש. ומה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה. והאי דקאמרינן דשביעית תופסת את דמיה, לאו למימרא דאין מקדשין בהן את האשה. אלא להיות דמי פירות שביעית כמו פירות שביעית. הלא אנו יודעין שפירות שביעית עצמן מקדשין בהם את האשה. וכן נמי האי דקאמר דשני כתובין אין מלמדין, כלומר אין מלמדין לאחרים שיהו תופסין את דמיהן, ויהיה דין הדמים כדין אותן הפירות. שאילו היו מלמדין היינו אומרים שכל דבר תופס את דמיו, היה אסור לקדש אשה בדמי ערלה או כלאי הכרם כמו שאסור לקדש בערלה או בכלאי הכרם, אע"פ שמותר לקדש בדמי פירות שביעית משום שהדמים הן כהעיקר.
מתניתין. המקדש בתרומות. פירוש בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר ומעשר ראשון או מעשר עני. ומתנות. פירוש מתנות כהונה, דהיינו זרוע ולחיים וקיבה, וכגון שנפלו לו לישראל מבית אבי אמו כהן. וקסבר האי תנא מתנות כהונה (שהורמו) [שלא הורמו] כמי שהורמו דמי, וקנאם ויש לו להקנותם לכל מי שירצה. ובמי חטאת. פירוש במים שמילאן לעשותן מי נדה. ובאפר חטאת. פירוש ואקשינן בגמרא ואמרינן ורמינהו, פירוש מתניתין היא בבכורות [כ"ט ע"א] הנוטל שכר לדון דיניו בטילין להעיד עדותו בטילה להזות ולקדש מימיו מי מערה, פירוש שאינן מועילין להזות מהן על הטמא, דסרוחין הן ומים חיים כתיב. ואפרו אפר [מקלה]. פירוש כך קורא לכל אפר מפני שהוא בא מן הקלוי באש, כלומר אפר שאינו מועיל הואיל ונטל שכרו. ומתרץ אביי ואמר לא קשיא האי דקאמרינן דמקדש בהו, שכר הבאת אפר ומלוי המים, דמילתא דטירחא הוא, ורחמנא לא רמייה עליה דכהן, לפיכך מותר לו ליקח. וכאן שאמרנו אסור, כגון שנוטל שכר על ההזאה וקידוש דליכא טירחא, ושכר (לומר) מצוה הוא נוטל, והתורה אמרה ראה לימדתי אתכם חוקים כאשר צוני ד', מה אני בחנם אף אתה בחנם. ואמרינן נמי דיקא נמי דקתני הכא גבי מתניתין דקידושין מי חטאת ואפר פרה ש"מ שכר מלוי והבאה הוא, וקתני התם גבי משנת בכורות להזות, ש"מ.
<h2>דף נח:</h2>
האומר לחבירו צא וקדש לי אשה והלך וקידשה לעצמו. פירוש הלך ברמאות וקידש לעצמו. מקודשת לשני. הכי אוקימנא בגמרא. ואמרינן מאי הלך הלך ברמאות. וכן אמרינן בברייתא תנא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות. והשמיענו התנא שאף שאסור לעשות כן ולילך ברמאות לא קנסי ליה רבנן כדקנסי מאן דמקדש בחמץ ואפילו חמץ דרבנן בשש שעות שהיא אסורה מדרבנן ואמרי אין חוששין לקידושיו. אלא רמאי ורשע מיקרי בלבד, וקידושיו קידושין. ואמרינן נמי לקמן בגמרא דעני המהפך בחררה ובא [חבירו] ונטלה נקרא רשע. ואומר רבינו משה ז"ל [פ"ט מהלכ' אישות הי"ז], ואסור לעשות כן וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע. ואמרינן נמי בגמרא מאי טעמא קאמר הכא חבירו, ולא שלוחו כדקאמר בתחלת פרק שני. ומהדרינן דאילו אמר הכא שלוחו הוה אמינא לא מיקרי רמאי אם קידשה לעצמו אלא היכא דעבדיה שליח, משום דסמכא דעתיה דעביד שליחותו דחזקת שליח עושה שליחותו, אבל חבירו דלא סמכא דעתיה אימא לא הוי רמאי, קמ"ל דאפילו אמר חבירו דבר זה והלך הוא ועושה הדבר לעצמו רמאי מיקרי. וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום וגו'. פירוש ונתן לה הכסף, שאם שלמו שלשים יום הויא מקודשת, היא עתה בתוך שלשים אינה מקודשת, ואם יבוא אחר ויקדש אותה בתוך שלשים יום הרי היא מקודשת לשני לעולם ותפסו בה קידושי שני. ונעשית אשת איש. ודינה כדין מי שחזרה בו בתוך שלשים או חזר בו הוא בתוך שלשים, דבטלו הקידושין לגמרי. לפיכך כשנתקדשה לאחר אין חזרה גדולה מזה. לפיכך לאחר שלשים יום כשיבואו קידושי ראשון ומצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמו שקידש אשת איש שאין הקידושין תופסין בה. בת כהן לישראל תאכל בתרומה. פירוש הרי היא בתוך שלשים כמי שלא נתקדשה כמו שפירשנו. ואם לא יבא אחר ויקדשה תאכל בתרומה כמו שהיתה קודם הקידושין. הכי פירושה דמתניתין לדעת רב, ושמואל חולק עליו בגמרא, וסבר הואיל ולקחה הכסף ממנו וקבלה על עצמה שתהיה מקודשת לו לאחר שלשים יום, היא בתוך שלשים יום אינה מקודשת. ולפיכך אמרה מתניתין אם יבוא אחר ויקדשנה היא מקודשת לשני. אבל לאחר שלשים יום יחולו קידושי ראשון ויגמרו בה ויבטלו קידושי שני. והלכתא כרב באיסורי.
האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלשים יום. ונתן לה הכסף. מקודשת ואינה מקודשת. [פליגי] רב ושמואל בהאי דקאמר תנא מקודשת ואינה מקודשת, רב סבר דטעמא דקאמר תנא הכי משום דמספקא ליה בהאי, קאמר לה מעכשיו והדר אמר לה לאחר שלשים, אם הוא רוצה שתתקדש מעכשיו אבל הוא רוצה שלא יגמרו הקידושין עד שיעברו שלשים יום, והוה ליה האי דקאמר לאחר שלשים יום כשאר תנאי דעלמא דלכשיתקיים התנאי תהיה מקודשת מאותו העת. או דילמא האי דקאמר לה לאחר שלשים, חזרה היא ממאי דקאמר לה מעכשיו והדר אמר לה לאחר שלשים יום והכי קאמר לה איני אומר מעכשיו אלא תתקדשי לאחר שלשים יום ואין לו בה קידושין בתוך שלשים כלל אלא ריקנית היא מן הקידושין ודינה כמי שלא אמר לה מעכשיו. ומשום האי ספיקא קאמר תנא ואם בא אחר וקידשה הרי זו מקודשת ואינה מקודשת לשניהם זו היא סברת רב בפירוש המשנה. ושמואל סבר דתנא סבר האי דקאמר לה ולאחר שלשים בתר דאמר מעכשיו תנאה הוי ולא חזרה, וקידושין תפסי בה מעכשיו אבל אין גומרין בה עד לאחר שלשים כשיתקיים התנאי, וכשיבא אחר וקידשה הרי היא לזה השני מקודשת ואינה מקודשת, דשמא ימות הראשון ובעת שיתקיים התנאי אינו בעולם ויעקרו הקידושין שלו ותפסי בה קידושי שני, או שמא לא ימות ויתקיים התנאי אחר שלשים יום ותהיה אשת איש גמורה מעת שנתן לה הכסף, וקידושי שני ולא כלום הן. ולפיכך הויא מקודשת ואינה מקודשת לשני עד שלשים יום. ולאחר שלשים יום כשיתקיים תנאי של ראשון פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון. והלכתא כרב באיסורי. ואם היא בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה מפני הספק אליבא דרב. וכל שכן אליבא דשמואל דסבר קידושי יחולו מעכשיו וגמרי לאחר שלשים.
<h2>דף נט.</h2>
רבין חסידא אזיל לקידושי איתתא. ומקשינן והא תניא וגו', והיאך עביד רבין הכי. ומפרקינן האי דקא עביד הכי משום שביקש אותה תחלה לבנו ולא נתרצו בו לקחה לעצמו. ומהדר תלמודא ומקשי איבעי ליה לאודועיה. פירוש להוציא עצמו מן הרמאות. ומפרקינן סבר רבין דאדהכי והכי אתי איניש אחרינא ומקדשי לה. פירוש אם אעכב הדבר עד שאודיע לבני יבוא אדם אחר ויקח אותה. רבה בר בר חנה יהיב זוזי לרב וגו'. ואקשינן והא תניא וגו'. ומפרקינן באגא דאלימי הוה. פירוש בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו כל אדם לקנות קרקע אצלם. ודכותה הני בני בי רב דדיירי בבאגא [פסחים ח' ע"א], ועוד [ב"מ כ"ב ע"ב] באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן ופירושה כל הבקעה לא אסרינן בשביל שדה אחת של יתומים. ולרב היו מכבדין אותו יותר מרבה בר בר חנה ונתרצו למכרה לו, ולא נתרצו למכרה לרבה בר בר חנה. ואמרינן איבעי לרב לאודועיה לרבה בר בר חנה שלא נתרצו לו ויצא מחשד הרמאות. ומפרקינן סבר אדהכי והכי אתי איניש אחרינא זבן לה. רב גידל הוה מהפך בארעא. פירוש הוה מחזר עליה לקנותה. אזל ר' אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לר' זירא. פירוש הלך רב גידל וצעק לפני ר' זירא והגיד לו מה שעשה לו ר' אבא. תרגום כי אם צעוק יצעק אלי [שמות כ"ב], ארי אם מקבל יקבול קדמי. אזל ר' זירא. פירוש והלך ר' זירא לפני ר' יצחק והגיד לו הדברים, אמר לו ר' יצחק המתן עד שיבא ר' אבא אצלי ברגל ואוכיחו על מה שעשה. והיו הולכין ברגל לשמוע הלכות הרגל ולהקביל פני הרב. כי סליק. פירוש ר' אבא. אשכחיה אמר ליה. פירוש ר' יצחק לר' אבא. עני המהפך בחררה. פירוש מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. ובא אחר ונטלה מהו א"ל ר' אבא נקרא רשע. פירוש שיורד לחיי חבירו. אמר ליה. ר' יצחק. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי. פירוש מה שעשית עם רב גידל. אמר ליה. פירוש ר' אבא לא ידענא. פירוש לא הייתי יודע שרב גידל מתעסק בה לקנותה. אמר ליה. ר' יצחק לר' אבא. השתא נמי. פירוש שידעת שהיה רב גידל מהפך בה תנה לו במכירה. אמר ליה ר' אבא זבוני לא מזבננא לה דארעא קמייתא היא לי וגו'. פירוש זו היא קרקע שקניתי בראשונה. ולא מסמנא מילתא. פירוש ואינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון, דאמר מר מוכר נכסיו הראשונים וגו'. אי בעי במתנה וגו'. פירוש אם ירצה רב גידל אני אתננה לו במתנה להטיב נפשו. וקאמר תלמודא דרב גידל לא רצה לקבל אותה במתנה, משום דכתיב [שונא מתנות יחיה]. ור' אבא לא חזר נהנה בזו הקרקע משום שאירע בה זה המעשה. ומתקריא ארעא דרבנן. פירוש ונשארה הפקר לתלמידים.
מתניתין. האומר לאשה וגו'. גמרא. לא בא אחרון וקידש. ואפילו נתאכלו המעות. פירוש בתוך שלשים יום דכי בעו קידושי למיחל ליתנהו למעות, אפילו הכי חיילי. מאי טעמא דכי יהבינהו ניהלה בתורת קידושין יהבינהו ניהלה ולאו בתורת מלוה יהבינהו ניהלה, דמלוה להוצאה ניתנה מקודם שיתנו הקידושין. וכשיאמר(ו) לה התקדשי לי במלוה לאו דידיה היא ולאו מידי יהיב לה. אבל אלו הקידושין לאו להוצאה ניתנו אלא על מנת שתתקדש בהם. לפיכך כשנתאכלו ונפסדו דידה הם. ולכי מטא זימנא מתקדשת. וכן נמי לא דמו לפקדון, דפקדון ברשותיה דמריה נפסד, וזה ברשותה דידה הוא. בא אחר וקידשה מהו. ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דיבורא. פירוש דקאמרה לא אתקדש לך אחר שלשים. ומבטל דיבור. דקאמרה ליה מקודשת אני לך אחר שלשים יום. ור' שמעון בן לקיש אמר אינה חוזרת ואפילו בקמייתא. פירוש שנתקדשה לעצמה וכל שכן על ידי שליח. פיסקא. מקודשת לשני אמר רב. מפרשינן לה במתניתין. האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלשים ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי [מעכשיו ו]לאחר עשרה. ושקלינן וטרינן וא"ר יוחנן אפילו מאה תופסין בה. פירוש והרי היא מקודשת לכולן בספק וצריכה גט מכל אחד ואחד.
<h2>דף ס.</h2>
מתניתין. האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זוז. פירוש הרי זו מקודשת מעכשיו, ויקיים התנאי ויתן לה המאתים זוז. וכאילו אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שאתן לך מאתים זוז. דקיימא לן האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. וכן על מנת שאתן לך מכאן ועד ל' יום, פירושו הרי את מקודשת מעכשיו בכסף זה על מנת שאתן ליך עוד מכאן ועד שלשים יום כך וכך. לפיכך אם נתן לה בתוך ל' מקודשת [מכאן ואילך חסר בכתב יד וחבל על דאבדין ולא משתכחין].
